על נהמות ובננות

22 באפריל, 1993. תחנת אוטובוס בדרום לונדון. חבורה של נערים לבנים ניגשת לעברו של סטיבן לורנס, נער שחום עור. קטטה מתפתחת, במהלכה לורנס נדקר פעמיים. הוא מצליח להימלט לגבעות הסמוכות אבל בתוך זמן קצר מתמוטט ומת במקום.

שבוע לאחר מכן, אני יושב בפאב הומה בלונדון, צופה במשחק בין אנגליה להולנד. בכל פעם שהקשר האנגלי השחור ג'ון בארנס נוגע בכדור, בחור אחד עם חליפה ועניבה, שנראה כאילו בדיוק סיים את יום העבודה במשרד שלו, משמיע קולות של קוף. אם מישהו היה טורח להתלונן לפני 19 שנים נגד האיש הזה במשטרה, סביר להניח שהוא היה נתקל בתגובה בסגנון של "מה, אין לך טיפת חוש הומור?".

המולה גדולה מתפתחת כרגע סביב הגזענות בכדורגל האנגלי. לואיס סוארז, חלוץ ליברפול, הורחק על-ידי בית הדין של ההתאחדות האנגלית משמונה משחקים בפועל, לאחר שכינה את מגן מנצ'סטר יונייטד, פטריס אברה, "כושי". ג'ון טרי, הקפטן של צ'לסי ושל נבחרת אנגליה, יישפט בתחילת החודש הבא בבית דין אזרחי בלונדון, בעקבות תקרית גזענית עם אנטון פרדיננד, בלם קווינס פארק ריינג'רס.

איך הצליחו לתקן באנגליה את התרבות המקולקלת, ולמה במקומות אחרים באירופה לכדורגלנים שחורים עדיין יש חיים הרבה יותר קשים?

 ג'ון טרי, צ'לסי, פרמיירליג / צלם: רויטרס

***

השחקנים השחורים הראשונים הופיעו בכדורגל האנגלי בשנות השבעים. היחס אליהם נע בין נהמות של קופים במקרה הטוב, לבין השלכת בננות במקרה הרע. ניק הורנבי, בספרו "קדחת הדשא", מתאר את הימים החשוכים ההם: "ייתכן כי ישנם גזענים אלגנטיים שיודעים איך להתנסח. אבל משום מה הם אף פעם לא מגיעים למשחקי כדורגל".

הטיעון הגזעני הקבוע באנגליה נשמע בערך ככה: "זה לא שיש אפליה נגד שחקנים שחורים - פשוט אין מספיק שחקנים שחורים ראויים". ובכן, הטיעון הזה פשוט לא היה נכון. סטפן סיזמנסקי, פרופסור לכלכלת ספורט, ערך מחקר שהתבסס על נתוני שכר, ותוצאותיו הראו בבירור כי קבוצות באנגליה מפלות לרעה שחקנים שחורים. הקבוצות הללו העדיפו להחתים שחקנים לבנים בעלי רמה מקצועית שווה לעמיתיהם השחורים, על-אף היותם של השחורים זולים יותר.

ואז, משהו התחיל להשתנות. בשנות התשעים הפסיקו קבוצות כדורגל להתייחס באופן שונה לשחקנים שחורים והתחילו להחתים רבים מהם. במקביל, הרצח של לורנס טלטל את הנחות הייסוד הנהוגות בבריטניה. העניין הזה בא לידי ביטוי בתזוזה משמעותית שהתרחשה בבית הנבחרים ב-4 במארס 1997. הבחירות לראשות הממשלה היו במרחק של חודשיים, ונדמה היה כי ראש הממשלה המכהן מטעם המפלגה השמרנית, ג'ון מייג'ור, בדרך הבטוחה להפסד. פרשנים פוליטיים רבים ציפו ממנו לשחק על "קלף הגזע" הפופוליסטי: לנסות לגייס קולות ותומכים באמצעות תקיפת הציבור השחור. "קלף הגזע" שיחק מצוין לשמרנים בפרלמנט הבריטי מאז 1964, אז הסלוגן "אם אתם רוצים כושי בשכונה שלכם, הצביעו לייבור", היה חלק ממסע הבחירות. אבל באותו יום ב-1997, גם הפוליטיקה שינתה באופן סופי את התפישה שלה.

חבר הפרלמנט מהמפלגה השמרנית, ניקולס באדג'ן, נאם בבית הנבחרים ופנה למייג'ור. "האם חברי המכובד מסכים כי אחת ההצלחות הגדולות ביותר של בריטניה ב-18 השנים האחרונות היתה מדיניות ההגירה הקשוחה?". באדג'ן המשיך והוסיף כי "הלייבור מחבקים אנשים שחורים", ולמעשה ניסה לפתות את מייג'ור לשחק על "קלף הגזע". מייג'ור סרב. "ב-18 השנים האחרונות צפינו בשינויים מרחיקי לכת במערכת היחסים בין לבנים ושחורים במדינה הזאת. אני לא מתכוון להשמיע אפילו ציוץ שיפגע בהישג הזה", הבהיר מייג'ור. מייג'ור בעצם השליך לפח באותם רגעים את הסיכויים המעטים שנותרו לו לזכות בבחירות. ואז טוני בלייר, מנהיג האופוזיציה, ראש מפלגת הלייבור העתידה להיבחר, אמר משהו שלא אומרים על יריב פוליטי חודשיים לפני בחירות: "מגיע קרדיט לראש הממשלה על התשובה הזאת". בריטניה למעשה איחדה באותם ימים את כל הכוחות שלה נגד הגזענות.

 טוני בלייר / צלם: אריאל ירוזלימסקי

***

כיום כבר הרבה יותר קשה להשמיע קולות של קוף בפאבים באנגליה במהלך צפייה במשחקי כדורגל. מי שעושה את זה עלול להיכנס לצרות, כנראה צרות קשות יותר מבכל מדינה אחרת בעולם: קרוב ל-40 אלף תיקי גזענות נפתחו ב-2010 בבריטניה. בריטניה המודרנית לוקחת ברצינות תהומית את הנושא הזה, ויעיד על כך לואיס סוארז: ועדה עצמאית של ההתאחדות האנגלית הנפיקה דו"ח שהכיל לא פחות מ-115 עמודים, על מנת להסביר את העונש הכבד שנגזר על חלוץ ליברפול.

בכל אופן, בליברפול לא מתכוונים שהתדמית הגזענית שיצאה להם בשנות השמונים (לא העסיקו אף שחקן שחור עד 1987, אז החתימו את ג'ון בארנס) - תחזור על עצמה. המועדון הבטיח לזרוק לכל החיים אוהדים שבתחילת החודש השמיעו נהמות גזעניות נגד שחקן של אולדהם אתלטיק במשחק גביע. השחקן, טום אדיימי, החל לפרוץ בבכי לאחר ששמע את הקריאות. חלק משחקני ליברפול, דוגמת דירק קוייט וסטיבן ג'רארד, ניגשו לנחם אותו.

למרות המקרה הבודד הזה של אוהדי ליברפול, היציעים באנגליה, אלו שפעם היו מפוצצים במשליכי-בננות, הפסיקו להיות קן גידול של גזענות. בכריסמס האחרון ישבתי ביציעי אצטדיון ה"אמירייטס" במשחק של ארסנל, מסביבי ראיתי שחורים, יפנים, סינים. פרצופים שלא היית רואה במגרשים לפני 20 שנה.

***

באנגליה המצב אמנם משתפר. אבל הגזענות עדיין פורחת ללא שליטה בכדורגל המזרח אירופי, כולל אוהדים גלוחי-ראש וכרזות ניאו-נאציות בליגות בפולין, אוקראינה, רוסיה וכו'. באופן מפתיע יש גם דוגמאות לגזענות משגשגת דווקא במערב אירופה. הנה כמה תקריות מהזמן האחרון שראויות לאזכור:

איטליה: כשעוד שיחק באינטר, סבל מריו באלוטלי לעיתים קרובות מהתעללות על רקע צבע עורו השחור. הבעיה היא שהכדורגל האיטלקי קיבל את העניין בשלוות נפש. ב-2009, במהלך ביקור של אינטר בטורינו, אוהדי יובנטוס שרו לעבר באלוטלי "אין דבר כזה איטלקים שחורים". תגובתו של פיירלואיג'י קזיראגי, מאמן הנבחרת הצעירה של איטליה: "זאת האישיות של באלוטלי שמעצבנת את האוהדים. זו לא גזענות". גם מרצ'לו ליפי, באותו זמן מאמן הנבחרת הבוגרת של איטליה, אמר בהרצאה לתלמידים בבית ספר תיכון ש"לא קיימות תקריות על רקע גזעני בכדורגל האיטלקי".

כנראה שזה לא צירוף מקרים שהשחקן הצעיר המוכשר ביותר של הכדורגל האיטלקי משחק כיום בפרמיירליג האנגלית (עבר למנצ'סטר סיטי).

ספרד: קולות הקופים עדיין ממשיכים להישמע בספרד. החודש העניק נשיא אספניול לאוהדי קבוצתו "ציון 10" על התצוגה שלהם במהלך הדרבי מול ברצלונה, על-אף שהם השמיעו קריאות של שימפנזה לעבר דני אלבס בכל נגיעה של הברזילאי בכדור. גם סמואל אטו, כשעוד שיחק בברצלונה, יכול להעיד על מקרים בהם ספג עלבונות על רקע צבע עורו.

בשנת 2004 כינה לואיס אראגונס את תיירי הנרי "חרא שחור". לאחר מכן, המאמן הלאומי של ספרד השתמש בטיעון ההגנה הקלאסי של הגזענים: "חלק מחבריי הטובים ביותר הם שחורים". למרות ההתבטאות הזאת, אפשרו בספרד לאראגונס להמשיך לאמן את הנבחרת. הם אפילו הפכו אותו לגיבור לאומי אחרי שהוביל אותם לזכייה ביורו 2008.

צרפת: בשלהי 2010 התלונן המאמן הלאומי, לורן בלאן, על השחקנים השחורים של הנבחרת. במהלך פגישה פרטית בהתאחדות הצרפתית, אמר בלאן: "אני מרגיש שאנחנו מצליחים לייצר רק שחקנים מסוג אחד: גדולים, חזקים, מהירים... ומי הם הגדולים, החזקים והמהירים? השחורים. ככה זה עובד". בלאן הוסיף כי "בספרד אמרו לי שאין להם בעיות כאלו, פשוט כי אין להם שחקנים שחורים".

בלאן, אם תהיתם, ממשיך לאמן בהצלחה את נבחרת צרפת.

הולנד: בפגישת הנהלה של אייאקס בקיץ האחרון, אמר יוהאן קרוייף, "האבא" של הכדורגל ההולנדי, לחברו להנהלה אדגר דווידס: "אתה כאן רק בגלל שאתה שחור". מאוחר יותר, המעיט קרוייף בחשיבות האמירה הזאת: "הקירח הזה, השחור הזה, הג'ינג'י, הפוזל - מה זה משנה מה אמרתי? זוהי שפת היומיום של הכדורגל".

אם תהיתם, מעמדו של קרוייף כאבא של כדורגל ההולנדי טרם נפגע.

פיפ"א: אל תצפו כמובן לדוגמה אישית מנשיא פיפ"א, ספ בלאטר. בנובמבר האחרון התייחס השווייצרי לתקריות גזעניות שמתרחשות בין שחקנים על מגרשי הכדורגל: "כל שחקן שנפגע מזה צריך להגיד לעצמו ש'זה בסך הכל משחק'. בסוף השחקנים צריכים ללחוץ ידיים". מעמדו של בלאטר בפסגת ארגון הכדורגל העולמי עדיין יציב.

 ספ בלאטר, יוהאן קרוייף / צלם: רויטרס

***

תקרית קרוייף-דווידס הזכירה לנו שבכדורגל האנגלי אין כמעט אנשי הנהלה שחורים. גם כמעט לא ניתן למצוא מאמנים כהי-עור בקרב מועדוני הכדורגל. האם זה הגיוני שרק בשנת 2008 קיבל מנג'ר שחור (פול אינס), לראשונה בתולדות הפרמיירליג, את המפתחות להוביל קבוצה?

רק ביום שבו יצליחו בבריטניה לקבל את האבחנה שמאמני או מנהלי כדורגל לא חייבים להיות לבנים שמתלבשים יפה ומחזיקים בפריזורה הנכונה, תוכל הממלכה להטיף לשאר העולם על מלחמה בגזענות, ולחבר מאמרים בני 115 עמודים על התופעה. כרגע, בריטניה בסך הכל מציגה מפגן מרשים של צביעות.