אנשי הבלורית וימי הביניים

דפני ליף הקימה שוב אוהל בשדרות רוטשילד בתל-אביב. סתיו שפיר נעצרה שוב בשכונת התקווה, אחרי שהמאהל שם נהרס. יגאל רמב"ם נעצר שוב והוכה בהפגנה מול עיריית ת"א. מפגינים מחו נגד ראש העירייה, רון חולדאי, בטקס בסינמטק והוצאו מהאולם. 24 שעות של פעילות נמרצת ברחבי העיר. מאות תגובות בפייסבוק. אלימות משטרתית בוטה ובלתי נחוצה. ותחושה שזה מתעורר, שזה חוזר, שמחאת הקיץ שוב כאן. מוקדם מכפי שציפינו.

אפשר להיות סקפטי. לעשות לייק בפייסבוק זה הרבה יותר קל מלהפגין ברחובות. עשרות פעילים זה לא 450 אלף איש. ודפני ליף כבר אינה יקירת התקשורת. נדמה, שעבור חלק מהעיתונאים, היא קוריוז. או מטרד.

הם עסוקים עכשיו ביאיר לפיד, ששדד את קהל המחאה ורוכב עליה כל הדרך לכנסת. אמש דיווח לפיד בעמוד הפייסבוק שלו על 4,000 מתנדבים שהצטרפו לכוחותיו (מנהיגי המחאה מגרדים בקושי כמה מאות), ועל 40 אלף חברים בעמוד שלו (לליף יש 5,000 חברים, מעניין כמה הם עדיין מעורבים).

כתף קרה

לפיד הוא תמונת המראה, הפרדוקס של המחאה, שהפכה, משום מה, מ"מחאת הדיור" ל"מחאת מעמד הביניים". ומי המייצג האותנטי של מעמד הביניים, המכונה גם "המרכז הישראלי", אם לא בעל הבלורית מחדשות ערוץ 2?

מנהיגי המחאה נמצאים כעת בשלב ההתפכחות. הם, במילים אחרות, מבינים עם מי ועם מה יש להם עסק. הממסד, שפחד מהם בקיץ, חובט בהם, פשוטו כמשמעו, בחורף. עוצר את המנהיגות. שולף צווי הרחקה. מאיים ומקיים. פוליטיקאים שרדפו אחריהם מפנים אליהם כתף קרה. ההתפכחות כואבת, אבל גם משהו טוב עשוי לצמוח ממנה: המחאה תהפוך לפוליטית ולאפקטיבית יותר.

לפעמים, חוסר אונים מוליד תשובות, וחוסר ברירה מביא פתרונות. אם ראשי המחאה יבינו, שגורמים שונים הולכים לעשות הון פוליטי על חשבונם, ייתכן שיתעשתו ויקימו מפלגה עצמאית, או יצטרפו לבית הכי קרוב אליהם מבחינה אידיאולוגית: מפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ'.

ישנה אפשרות נוספת, מקבילה: ריצה בבחירות לרשויות המקומיות שייערכו בסוף 2013. סיעה בת 5-6 חברים יכולה למרר את חייו של ראש עיר כמו חולדאי, שבמקרה אחר, עשוי למצוא את עצמו מול מנהיג צעיר ונחוש, נישא על אלפי קולות של צעירים, שמאסו בהתנהלותו, והחליפו כתובת בזמן. ראש העיר, סתיו שפיר, זו לא הזיה. זו יכולה להיות מציאות מרנינה.

ויש עוד אופציה, שעלולה להפוך את המחאה לסיוט מתמשך. היא מדאיגה, מטרידה, אבל נמצאת מעבר לכביש - האפשרות שהמחאה תשנה את פניה ותהפוך לאלימה. כשמנהיגות מתוסכלת מהאפשרות לשנות משהו תחבור לבני המעמד התחתון המיואשים מזמן מחייהם וזועמים על האלימות הממסדית כלפיהם.

זה עלול להתחיל בקריאות קצובות ברמקול לתושבי תל-ברוך-צפון "אם לנו אין איפה לישון, גם אתם לא תשנו"; להמשיך בכתיבת גרפיטי על בתיהם של שרים ואישי ציבור, להגיע לניפוץ חלונות-ראווה בכיכר המדינה, ומשם הדרך פתוחה לאנרכיה. אם השד ייצא מהבקבוק, יהיה קשה מאוד להחזיר אותו לשם. ומשטרת ישראל, וממשלת ישראל, חייבות להביא זאת בחשבון.

בינתיים, המחאה מתעוררת. לאט. בזהירות. אבל עם הרבה מאוד אנרגיה. בשעות שהמאמר נכתב, נשלמות ההכנות לקראת פינוי המאהל בבאר-שבע, הפגנה בעזריאלי, והקמה מחדש של המאהל ברוטשילד. צירוף המילים "צדק חברתי" טמן בחובו הבטחה גדולה, והסתיים (או לא) במפח נפש. סולידריות עם העניים וקשי היום, חידוד מסרים והבהרת המטרות, ואימוץ הדרך הפוליטית, עשויים להפוך את הסיסמה הזאת לדרך חיים.

או אז, תתחולל כאן מהפכה אמיתית.