אישית לוחצת: שנת המבחן של דיוויד פדרמן

דיוויד פדרמן היה רוצה שגם הפעם יגיע דרק שארפ ויציל לו את העונה עם שלשה מטורפת עם הבאזר, אבל במגרש שבו הוא עומד כעת למבחן אין קסמים. החודשים הקרובים יסמנו איך יסתיים ההימור שלקח פדרמן, כשיצא מעלית ושם את יהבו על מפעלים פטרוכימיים. האם יתפוס את מקומו בשדרת התעשיינים הגדולים, וישווה את מעמדו העסקי למעמדו בעולם הספורט, או שלסיפור שלו יהיה סוף אחר, טרגדיה ספורטיבית.

בעלי איגרות החוב של החברה הציבורית שלו, מפעלים פטרוכימיים, המחזיקה בשותפות עם החברה לישראל בבתי הזיקוק בחיפה, חוששים לגורל 1.6 מיליארד השקלים שהלוו לחברה, אג"ח הנסחרות כעת בתשואת זבל של עד 30%. הם נושפים בעורפו, מנהלים עם החברה שיחות לא קלות, ומחכים לראות מה יעשו פדרמן ושותפיו. בעלי החוב אף משחררים לאוויר אזהרות המאיימות אפילו - במקרה הקיצוני - לקחת מהם את החברה.

"בעלי האג"ח לא צריכים את פדרמן", אומר מוסדי גדול המחזיק אג"ח של פטרוכימיים, "הוא לא נותן לנו שום ערך מוסף. זה לא כמו לבייב, שהיינו צריכים אותו ואת קשריו ברוסיה ולכן חשוב היה לנו שיישאר בעל שליטה באפריקה ישראל. פטרוכימיים לא מביאה כלום לבז"ן ולאבגול (יצרנית בדים לא ארוגים והאחזקה השנייה של פטרוכימיים), כי לשתיהן יש הנהלה, ואנחנו לא צריכים את פדרמן ואת שותפיו לצורך השבחת הנכסים. נהיה מאוד נחרצים בעניין הזה. אם החברה תעשה מהלכים שלא מוצאים חן בעינינו, נעמוד על הרגליים האחוריות".

בסביבת פטרוכימיים משדרים רוגע, משוכנעים שהכול יסתדר, ומדגישים כי כל השוואה בין מפעלים פטרוכימיים לבין חברות במשק שנקלעו לקשיים או ביקשו הסדרי חוב אינה במקומה. "פטרוכימיים לא השקיעה במגרשים בבוקרשט", הם אומרים, "היא מחזיקה שני נכסים איכותיים. אחד - בתי הזיקוק בחיפה, והשני - חברת אבגול. לחברות מהסוג הזה יש מחזורים של רווחיות, יש שנים חזקות ויש חלשות. אבל המזומן בקופתה בתוספת נכסים נזילים שיש לה בהחלט מאפשר לה לעבור את השנים שהן פחות רווחיות לחברות הבנות. לא תהיה לחברה שום בעיה לפרוע את חובותיה".

בעוד שלא מעט חילופי מהלומות מסוג זה נשארים מתחת לרדאר ומעניינים אליהם בעיקר את בעלי העניין הישירים, הרי המערכה בפטרוכימיים מרתקת אליה לא מעט צופים, משל היה זה משחק יורוליג בהיכל נוקיה: אם מפני השניות המשונה של פדרמן, שמצד אחד מקפיד להתרחק מאוד מכל חשיפה תקשורתית בדרכו העסקית, ומצד שני מפלרטט עם התקשורת בלהט ומתבשם מאור הזרקורים מתוקף היותו הדמות הדומיננטית במועדון הכדורסל של מכבי תל אביב (ראו מסגרת); ואם מפני אלה שדרכם הצטלבה בדרכו של פדרמן בעבר. חלקם הפכו לאוהדיו, וככאלה הם מספרים על איש בעל קסם אישי רב והגינות מרובה לא פחות. אחרים לא יצטערו אם לא יכשל. מה שבטוח הוא שאיש לא נותר אדיש.

דרכו העסקית של פדרמן רוויה לא מעט סכסוכים כוחניים, שהותירו בני ברית ואפילו חברים לשעבר נפגעים. אחד הבולטים שבהם הוא מיכאל שטראוס, שהיה חברו ושותפו בעלית, ולאחר תקופת סכסוכים, שתתואר בהמשך, נגמרה השותפות ועמה גם החברות. "לא חסרים לי תרגילים בחיים שלי", אומר שטראוס. "פדרמן ואני היינו מאוד קרובים, ונפרדנו לא יפה. כשאנחנו נפגשים אנחנו מדברים, אבל היחסים בינינו קורקטיים; החברות לא חזרה".

"בניגוד לתדמיתו, הוא איש עצבני וחשדן", מעיד על פדרמן אדם שעבד עמו בעבר. "בעסקים הפרטיים שלו, מעט מאוד אנשים מצליחים לשרוד תחתיו". איש עסקים אחר, שנתקל בו בתקופה שבה השתלט על עלית, טוען כי "פדרמן פעל בצורה מאוד מתוחכמת, שמי שרוצה יכול להגדיר אותה גם כלא ראויה. הוא סכסך בין משפחות המייסדים, ורב עם כל שותפיו. האיש מעולם לא היה מנהל או בעל חזון ויצירה, הוא היה סוחר מוצלח, קומבינטור".

מנגד יש שאוהדים את פדרמן. אחד מהם הוא שמואל פרנקל, מנכ"ל ובעל בית ההשקעות אפסילון - מכר ותיק עוד מהימים שבהם פרנקל היה משנה למנכ"ל מפעלי הבירה ופדרמן היה בעל מפעל סוגת, ומכר לו סוכר. "הוא איש מדהים", מעיד פרנקל, "אני מאוד מעריך אותו ואת המהפכה שעשה בעלית. הוא איש עבודה. כשהיינו טסים לתערוכות, הרוב היו מנמנמים או קוראים ספר במטוס, בעוד שדיוויד היה יושב ועובד.

"גם ברמה האישית הוא איש משפחה למופת, ואיש של חברים. בכל יום שישי הוא פותח שולחן עגול בטורקיז, שיושבים אליו רון חולדאי, אלכס גלעדי, שלום זינגר, אלי לנדאו ויחיאל טייטלבאום (שבתו טלי נשואה לעדי, בנו של פדרמן). בעבר, בכל שבת הוא נהג לערוך 'מועדון יתומים' - ארוחת צהריים עבור גלעדי וזינגר, ששניהם היו רווקים אז".

- תספורת ללא ספר?

אך קודם שנחזור לפדרמן, מעט רקע בורסאי. מה שהצית את המהומה סביב איגרות החוב של פטרוכימיים היה הצעתה של החברה, בחודש שעבר, למחזיקי סדרה ה' - שפירעון הקרן הראשון שלה צפוי לספטמבר 2012 ושנסחרה בתשואות גבוהות להדאיג - להחליף את האג"חים שבידיהם לסדרה ג', אשר הפירעון שלה מתחיל רק ב-2017, וזאת בתמורה לקבלת ביטחונות בדמות מניות בז"ן, כמו מחזיקים אחרים בסדרה ג'. המשמעות של הדברים היא שאילו כל מחזיקי האג"ח היו נענים להצעה, פטרוכימיים הייתה דוחה בחמש שנים תשלומי קרן בהיקף של 75 מיליון שקלים.

אלא ששוק ההון לא התנפל על ההצעה. ליתר דיוק, רק 21.1% ממחזיקי אג"ח ה' נענו לה. ולא רק שהשוק לא התלהב, אחת מבעלות האג"ח, כלל ביטוח, אף איימה לפנות לבית המשפט וטענה שהחילופים הללו מקטינים את הנכסים החופשיים שבידי החברה, ובכך פוגעים בשאר מחזיקי איגרות החוב. אף שההצעה לא כללה מחיקה של חלק מהחוב, גורם בשוק ההון כינה אותה "ניסיון לעשות תספורת ללא ספר".

"פטרוכימיים הייתה צריכה לקבל מחמאות על ההצעה הזאת", מתקוממים בסביבת החברה. "החברה באה בידיים לא רק נקיות, אלא סטריליות, והציעה, למי שרוצה, ללא תספורת, להחליף את האג"ח הזה באג"ח עם בטוחות. אמנם לטווח ארוך יותר, אבל בערך מלא. המטרה הייתה לחסל את התשואה שהאג"ח נסחר בה, כדי שמי שמרגיש שהסיכון שלו גדל, יוכל להירגע. אבל בגלל האווירה הציבורית, אף עיתון לא יצא בכותרת 'קחו דוגמה מהפטרוכימיים'. יצאו בכותרות 'פטרוכימיים נכשלה'. הייתה פרשנות עקומה בעיתונות של הצעד שהחברה עשתה".

האשמת התקשורת, בין אם הכלכלית-פוליטית ובין אם עיתונות הספורט, נדמה שהפכה לרפלקס אצל מי שלא נהנה ממה שנכתב עליו. אבל לא רק העיתונות פירשה את הצעד כפי שפירשה. "לא נענינו להצעה כי היא לא פותרת את הבעיה", אומר ל-G משקיע מוסדי בפטרוכימיים. "ציפינו להסדר כולל, שבמסגרתו בעלי השליטה יבטיחו את כל החוב, שהוא חוב גדול, בכך שכל הנכסים ישועבדו לבעלי האג"ח, ואז נהיה מרוצים. יש מספיק נכסים, הבעיה היא בתזרים המזומנים".

- אתם מנהלים שיחות עם פטרוכימיים?

"כן. אחת הסיבות שפטרוכימיים שינתה את ההצעה הייתה שיחות כאלה. אבל מה שהם הסכימו לספק לא סיפק אותנו; ההצהרה שלא ייקחו הלוואה לפני 2014, וישעבדו לטובתה נכסים - זו מבחינתנו אמירה ללא כיסוי. הייתי רוצה התחייבות כזאת עד למועד שבו החוב האחרון נגמר, ולא עד שהראשון משולם".

"הבעיה הייתה", מסבירים מקורבי פטרוכימיים, "שהחברה טעתה בכך שלא עשתה עבודת הסברה מספיק טובה לפני הצעת ההחלפה. כלל ביטוח הופתעו והגיבו כמופתעים. הפרשנות שלהם לא הייתה במקום".

גם את הפרשנות של חברת הדירוג מידרוג, אפשר שבפטרוכימיים לא מאוד אהבו לקרוא. החברה הורידה את דירוג החוב של פטרוכימיים לפני חודשיים בדרגה אחת ל-BAA2, תוך שהיא מציינת ש"רמת המינוף של החברה נותרה גבוהה מאוד, ואף עלתה בתקופה האחרונה על רקע הירידה בשווי השוק של מניית בז"ן". כן נכתב כי "מרבית צורכי החוב בתקופה הקרובה הנם הוצאות ריבית, בשונה מפירעון קרן, עובדה המחריפה את מצוקת הנזילות".

פדרמן ושותפיו ערים למצב, וכבר עתה מנסים להקדים תרופה למכה, ולהיערך לקראת 2012. לפני חודשים אחדים מכרה הפטרוכימיים חלק ממניותיה באבגול תמורת כ-40 מיליון שקלים, ויש אומרים שכל האחזקה באבגול היא על המדף - שמועה שאותה מקורבי החברה אינם מאשרים ואינם מכחישים. עם זאת, למקורבים חשוב לחזור ולומר ש"הניתוחים המתפרסמים בעיתונות שגויים. פטרוכימיים צריכה לפרוע 600 מיליון שקל בשנתיים הקרובות - 2012-2013. יש לה בקופה כ-200 מיליון שקל ונכסים נזילים ב-500 מיליון. אנחנו מצפים לדיבידנד גם מאבגול וגם מבז"ן, כאשר הפצחן (מתקן המאפשר לייצר יותר תזקיקים מאותה כמות חומר גלם) יתחיל לעבוד באמצע 2012. בעלי השליטה בחברה רגועים לחלוטין".

המשקיע המוסדי, שצוטט קודם לכן, רגוע פחות. "בטווח של שנה בערך, משהו חייב לקרות", הוא אומר. "המצב לא יכול להימשך כך, והדבר ברור לפדרמן ולשותפיו".

"לא היינו במצב של ריב"

על אף השם הלועזי, דיוויד פדרמן, 67, הוא דור חמישי בארץ, תל אביבי שורשי, שלמד בגרץ ובעירוני ה', היה בצופים והתגייס לחיל האוויר. "עברנו מסלול מוכר של תל אביב הנאיבית", מתאר אחיו הבכור שלי. מיד אחרי הצבא נסע דיוויד לעבוד בלונדון עם חברה שהייתה קשורה לעסקיו של אביו יצחק, שבאותה תקופה עסק ביבוא חומרי גלם, בעיקר בתחום הגומי. שם דבק בו השם דיוויד, ו"זה השתרש", אומר אחיו. בנו של דיוויד, עדי, שנולד באנגליה, הפנים כל-כך את האנגליות, עד כי כל ילדיו נושאים שמות בינלאומיים: דין, אנני, נאיה וטומי.

אגב, עדי, שמונה על-ידי אביו להיות ממשיך דרכו העסקית (לבנו דני העניק פדרמן את החלק השני של הממלכה - מכבי תל אביב כדורסל), נתקל גם הוא לאחרונה בכתף הקרה של המוסדיים, כאשר עמדה מועמדותו לתפקיד סגן יו"ר אבגול בשכר של 80 אלף שקלים בחודש, ואלה התנגדו. "הפסד שלהם", אומר מקורב לחברה, "עדי יכול היה לתרום הרבה מניסיונו לאבגול, והוא גם תורם אותו כדירקטור בחברה".

אבל נחזור דור אחד לאחור, מהאחים עדי ודני לאחים שלי ודיוויד. "התעורר אצלנו תיאבון להיות מעורבים בתעשייה", מספר שלי פדרמן ל-G. קפיצת הדרך הראשונה בכיוון הייתה רכישת מפעל הסוכר סוגת, תחום שהפדרמנים כבר הכירו כיוון שעסקו בין השאר ביבוא סוכר. לאחר מכן רכשו את קפה לנדוור ב-1983, וב-1984, באמצעות תאגיד מ.א.ן האנגלי, החל דיוויד פדרמן לרכוש מניות עלית - בבורסה וממשפחות המייסדים.

לטענת בן אחת ממשפחות המייסדים, פדרמן ניצל את המצב המיוחד של עלית, דור שני לשבע משפחות מייסדים, "והצליח ליצור טריז בין המשפחות - הרי אי-אפשר שיהיו שבעה מנכ"לים וסמנכ"לים. הוא גם התחייב לנו לכמה דברים שלא בדיוק עמד בהם, כמו לא להגדיל את אחזקתו בעוד 10%".

בן למשפחת מייסדים אחרת, דני פרומצ'נקו, היום מו"ל מגזין אוטו, דווקא יצא מעלית ללא טינה לפדרמן. "אנחנו, המשפחה שלי ושל אבא שלי, ראינו שהוא הולך לקנות עוד 10%, ובאנו עם הצעת מכר לחלק שלנו. הוא שילם לנו 50% מעל מחיר הבורסה, שזה יפה, וגם ביקש ממני להישאר לעבוד בחברה, ומסיבות שלי עזבתי. ידעתי על רה-ארגון מתוכנן ולא החזקתי מהרעיון. עבדתי בעלית 12 שנה, אבל ככה זה. זה לא היה אקט אלים, אלא אקט בהסכמה וברצון".

עלית הייתה המקום שבו בנה עצמו פדרמן מבחינה עסקית, אבל לקח לו שנים להתנער מהתדמית של איש מדון שדבקה בו באותה התקופה. בין היתר, הוא הביא את חברו מאיר שני כמנכ"ל, פיטר אותו, ובכך תמה גם החברות. דוגמה נוספת אירעה ב-1996, אז תאגיד מ.א.ן החליט למכור את מניותיו בעלית, ואיש העסקים צדיק בינו ארגן קבוצה שהתחרתה במכרז על המניות. פדרמן, שלא יכול היה לממן לבד את התחרות, מיהר וחבר לכלל תעשיות, בראשות מאיר לייזר המנוח. מהר מאוד החבילה התפרקה, ולייזר אף טען אז כי "פדרמן עבר את כל המקובל ביחסים עסקיים. הוא השתמש בכלל כדי לגבור על צדיק בינו, ואז חזר בו מכל ההבנות שהיו. נכון שבעולם העסקים, עד שחותמים על הסכם אפשר לעשות שינויים, אבל יש קוד אתי מסוים שפדרמן עבר את הגבולות האדומים שלו".

סכסוך מתוקשר, כאמור בתחילת הכתבה, היה עם מיכאל שטראוס, חבר נוסף, שעד לאותה תקופה בעלית נהג להתארח תכופות בבית הפדרמנים בכפר שמריהו. הפרידה קרתה בתום שנה וחצי של סכסוכים שכוסו בעיתונות בהרחבה. "הוא לא חשב תעשייה, ואנחנו תעשיינים", אומר שטראוס היום.

במהלך אותו הזמן דאג שטראוס להגדיל את חלקו בעלית כדי לנסות להשוות אותו לזה של פדרמן, עד שבשלב מסוים הפעיל פדרמן את מנגנון הבמב"י (buy me buy you) שסוכם מראש בין הצדדים, וקבע לחברה מחיר גבוה. פדרמן הציע לשטראוס את חלקו (27% בשליטה ו-13% בהון) תמורת 227 מיליון שקלים, וכבר הכין לעצמו גיבוי כספי למקרה ששטראוס יחליט למכור - בעלי השליטה ביפאורה אז, רוני גת ושלמה רודב. אבל שטראוס בלע את הרוק, שלף את הארנק, ופדרמן נשאר בלי עלית.

"דיוויד הפך את עלית מחברה משפחתית לחברה ציבורית, והכניס בה אמות מידה של ניהול", אומר שמואל פרנקל, שהיה אז סמנכ"ל השיווק בעלית. "אבל אז הוא היה יותר סוחר מתעשיין, ומיקי (שטראוס) הוא תעשיין מלידה. אם אנחנו קידמנו את עלית בכמה קילומטרים, הם קידמו אותה יותר רחוק, והפכו אותה לאימפריה בינלאומית".

בדרך דיווחו העיתונים גם שדיוויד ואחיו שלי בקושי מדברים ביניהם, בעקבות חילוקי דעות על ניהול עלית. משפחת שטראוס ביקשה מהאב יצחק פדרמן לפייס, והוא החליט להפריד את תחומי הפעילות של הבנים, באמצעות החלפת מניות בין החברות הפרטיות שבבעלות המשפחה. "העיתונות החליטה לעשות צימעס", מנסה היום שלי פדרמן לגמד את מחלוקות העבר. "לא היינו במצב של ריב. נפרדנו בעסקים בעיקר בגלל שדיוויד יותר התרכז בעלית, וגם מפני שאנחנו שונים".

- מה זה אומר שונים?

"אני נטוע על הקרקע, עובד מהיסודות; הוא יותר איש עסקים עם חזונות ועם רעיונות. הוא עובד בהיקפים גדולים, עם שותפים, ואני עובד במחזורים יותר קטנים וכל עסקיי בבעלותי המלאה. זה לא מפריע לנו משפחתית, ואנחנו מאוד קרובים".

האוליגרכים באים

לאחר הבמב"י עם שטראוס בקיץ 1997, מצא עצמו פדרמן על הר של מזומנים. באותה תקופה ביצע יצחק תשובה את ההשתלטות העוינת שלו על קבוצת דלק, וחיפש משקיע שיעזור לו במימון העסקה. פדרמן היה מועמד מרכזי, והשניים ניהלו מגעים שבסופם החליט פדרמן שלא להיכנס לדלק, אבל במהלכם הוא הבחין באחת מהאחזקות של קבוצת דלק שקרצה לו: 30% במפעלים פטרוכימיים לישראל.

פדרמן ידע שדלק לא תוכל להמשיך ולהחזיק בפטרוכימיים לאורך זמן - בשל המגבלות שהטיל הממונה על ההגבלים העסקיים - והעריך שתשובה ירצה לממש אחזקה שבה אין לו שליטה. הוא הכין את הקרקע על-ידי רכישת השליטה במודגל הציבורית, ובאפריל 1999 רכש באמצעותה את חלקה של דלק בפטרוכימיים תמורת 59.5 מיליון דולרים, המשקפים שווי חברה של 197 מיליון דולרים.

עובדי החברה נכנסו ללחץ מהמוניטין של המשקיע החדש. "אמרו לנו, דיוויד פדרמן בא לעשות עליכם סיבוב", מספר ברוך זלץ, יו"ר מחוז חיפה של ההסתדרות החדשה. "אמרו, הוא לא איש תעשייה אלא איש פיננסים". על הפרק היו השקעות מתוכננות של 250 מיליון דולרים שהעובדים חששו שפדרמן יתחמק מהם ויחלוב את החברה פיננסית על מנת להחזיר את ההשקעה. אבל פדרמן הזמין את הוועד ואת אנשי ההסתדרות למשרדו, הסביר שפניו לתעשייה ולא לסיבוב מהיר, ולדברי זלץ, גם עמד בכך: "הלוואי שהיו לי דיוויד פדרמנים במפעלים אחרים במחוז שלי. אולי הוא איש עסקים קשוח, אבל הוא חביבם של העובדים".

לאחר ביצוע העסקה, מודגל הייתה מעוניינת בחלוקת דיבידנד גדולה שתבצע החברה הבת, הפטרוכימיים, אשר תחזיר חלק מעלות הרכישה. משפחת פפר הברזילאית, בעלת המניות השנייה בגודלה בחברה, לא הייתה מעוניינת במהלך כזה, ורכשה מניות נוספות של הפטרוכימיים תוך שהיא יוצרת נגד פדרמן ושותפיו גוש חוסם. אולם את מאבק השליטה שאיים להתפתח בין הצדדים קטע פדרמן במהירות, והגיע להסכמה על רכישת מניות משפחת פפר בחברה, תמורת 81 מיליון דולרים ששיקפו שווי שוק של 262 מיליון דולרים לחברה, גבוה מאשר בעסקה הראשונה עם דלק, ופי כמה משווייה הנוכחי של החברה, כ-180 מיליון שקלים, לא דולרים.

בשנים הראשונות שלאחר הרכישה נקלעה הפטרוכימיים למשבר חריף שנבע משפל בענף הפטרוכימיה, וכן הוצאות חד-פעמיות שנבעו מתוכנית פרישת עובדים. המשבר הביא לירידה של מעל לשני שלישים במניית הפטרוכימיים, ובסוף שנת 2002 מצאו את עצמם פדרמן ושותפיו בהפסד כבד של למעלה מרבע מיליארד שקלים על השקעתם בחברה. לאחר מכן השתפר מצבה של החברה הבת של פטרוכימיים, כרמל אולפינים, והדבר בא לידי ביטוי גם במניית הפטרוכימיים, שרשמה עליות שערים נאות.

אז הודיעו פדרמן ושותפיו על מהלך מפתיע: הכנסת שותפים רבי עוצמה לגרעין השליטה במודגל - קבוצת מנטפ שבבעלות ליאוניד נבזלין, ולדימיר דובוב ומיכאיל ברודנו, שלושה אנשי העסקים, מבעלי ענקית הנפט הרוסית יוקוס, שהגיעו אז לישראל לאחר שנמלטו מרוסיה עם הון המוערך במאות מיליוני דולרים. נבזלין פגש את פדרמן באירוע כלשהו בהרצליה, השניים פטפטו קצת, וכך נולדה השותפות.

הנשמע קולו?

עם הגב הפיננסי החדש, סימן פדרמן כמטרה את בז"ן חיפה, שתהליך הפרטה שלו הגיע לישורת הסופית בתחילת 2007. פטרוכימיים ניגשה למכרז יחד עם אחת מחברות הסחר הגדולות בעולם בתחום הנפט, גלנקור השוויצרית, ויחד עם החברה לישראל שבשליטת משפחת עופר זכו במכרז. עם זאת, השמחה הייתה מוקדמת; המדינה עיכבה את מתן היתר השליטה בבז"ן בעקבות בדיקה של גורמי ביטחון, וזאת על רקע קשריה העסקיים של גלנקור במדינות ערב. בתום אותה שנה פרשה גלנקור מהשותפות, אולם אז התברר שהמדינה אינה מרוצה גם מקבוצת האוליגרכים מנטפ. "לקח להם הרבה מאוד זמן להבין למה הם לא קיבלו את ההיתר", אומר מקורב לפטרוכימיים. "זו הייתה עוגמת נפש מאוד גדולה".

רק לאחר למעלה משנה, במארס 2009, חתמו פדרמן ושותפיו על הסכם לרכישת חלקה של קבוצת מנטפ במודגל. הסכום ששילמו השלושה עבור מניותיה של מנטפ במודגל לא נחשף, בשל היות החברה פרטית כיום. מקורבי החברה מסרבים לגלות את מקורות המימון לעסקה, אולם מצהירים כי מודגל לא חייבת כספים למערכת הבנקאית ולשוק ההון, ומניותיה נקיות משעבודים. לשאלת G, מתי לאחרונה חילקה החברה דיבידנד לבעלי המניות שלה והפגישה אותם עם כסף, הם אינם מספקים תשובה.

במאי 2009, אחרי יותר משנתיים שבהן ניסו מפעלים פטרוכימיים לקבל היתר שליטה בבז"ן, התקבל במשרדי החברה צו מרשות החברות הממשלתיות, המאפשר לה להיות בעלת שליטה בבז"ן ולהחזיק יותר מ-24% ממניות החברה.

את רכישת בז"ן מימנה פטרוכימיים באמצעות הלוואות בנקאיות והנפקת איגרות חוב, והיא הושלמה בדיוק כאשר החל בית הזיקוק בביצוע פרויקט ענק, של הקמת הפצחן המימני, בעלות של כחצי מיליארד דולרים. בנוסף, המצב הכלכלי בעולם השפיע על מרווחי הזיקוק שנותרו ברמה נמוכה והשפיעו על הרווחיות של בז"ן, כמו גם העיכוב בחיבור צנרת הגז הטבעי לבית הזיקוק, אשר צפוי היה להוריד את עלויות ההפעלה שלו. לאור זאת, ובמצב שבו בזן עצמה נטלה הלוואות בנקאיות גדולות על מנת לממן את הקמת הפצחן, חלוקות דיבידנד על-ידה אינן עומדות על הפרק עד לתחילת הפעלתו. כך שהדיבידנד האחרון שאותו חילקה בזן היה לפני כמעט שנתיים, במארס 2010, בהיקף של 75 מיליון דולרים.

זה המקום שבו הצעת חילופי האג"ח מראשית הכתבה מצטלבת, היות שהדיבידנדים מבז"ן אמורים היו לשמש כמקור עיקרי לתשלומי הריבית ולפירעון החוב הגבוה של הפטרוכימיים, שהסתכם ב-2010 בכ-1.6 מיליארד שקלים. לאור העצירה בחלוקות הדיבידנד, פנתה הפטרוכימיים לשוק ההון, ובפרק זמן של שנה ושמונה חודשים, בין יוני 2009 לפברואר 2011, גייסה כ-730 מיליון שקלים בלא פחות משבע הנפקות אג"ח.

על-ידי מיחזור החוב הצליחה הפטרוכימיים לצלוח את השנתיים האחרונות בשלום, תוך הגדלה של היקף החוב הכולל לרמה של 1.95 מיליארד שקלים (1.6 מיליארד באג"ח והיתרה לבנקים) אולם לקראת 2012, שבה צריכה החברה לפרוע את תשלומי קרן האג"ח, היא מצאה את עצמה בבעיה: בז"ן צפויה לחלק דיבידנד רק ב-2013.

נכון להיום, השווי הנכסי הנקי של מפעלים פטרוכימיים (NAV) דומה מאוד לשווי החוב: אל מול אחזקה בשווי כ-1.54 מיליארד שקלים במניות בז"ן וכ-260 מיליון שקלים במניות אבגול, היה לפטרוכימיים בסוף חודש ספטמבר 2011 חוב בהיקף של כ-1.95 מיליארד שקלים, וזאת כשבקופתה בתחילת 2012 ישנם כ-180 מיליון שקלים במזומן בלבד.

המצב הזה מעורר חששות בשוק ההון בדבר יכולת הפירעון של החברה, והאג"חים שלה, במיוחד אלה שהונפקו ללא ביטחונות, נסחרים בתשואה של עשרות אחוזים, מה שהופך את אופציית גיוס האשראי מהבנקים או משוק ההון למשימה קשה במיוחד.

היכן קולו של בעל הבית? עד עתה הסתדרה הפטרוכימיים בכוחות עצמה עם החזרי החוב הגדולים שלה, אבל לא שמענו את פדרמן ואת שותפיו יוצאים בהצהרות ומנסים להפיג את חששות השוק מיכולת הפירעון שלה, ומודיעים כי יתמכו בחברה במקרה הצורך. עד שזה יקרה, אם בכלל, אפשר לנחש שזו לבטח לא הייתה המציאות הפיננסית שדמיין לעצמו פדרמן בעת שרכש את פטרוכימיים בסוף שנות ה-90, ויש לשער שלבו נחמץ כשהוא רואה מה עשתה בשנים הללו האקסית שלו, עלית.