מנהלי הגופים המוסדיים מוטרדים. בפגישה "חשאית" השבוע עם שר האוצר העלו מנכ"לי חברות הביטוח הגדולות בישראל טענות על המסע התקשורתי נגדם. מי שאחראים על ניהול נכסים בהיקף מאות מיליארדי שקל אף טענו שעדיף להם להשקיע בחו"ל לאור האווירה השלילית וההאשמות המוטחות בהם.
הגופים המוסדיים ודמי הניהול הם אורחים די קבועים בטור הזה, ולאורך השנים הוזכרו לאו דווקא בהקשרים חיוביים. "גלובס" אף היה החלוץ בהעלאת הבעיה של דמי הניהול והחיסכון הפנסיוני לסדר היום.
הקמפיין אף הוביל לרפורמה שיזם האוצר בדמי הניהול. זו הייתה אמורה להיכנס לתוקף בתחילת השנה, אך נתקעה, כרגיל, בגלגלי הביורוקרטיה. באופן טבעי, ניתן היה לצפות שנשפוך כעת אש וגופרית על הגופים המוסדיים - על איומיהם לברוח לחו"ל עם ההשקעות ועל קיטוריהם בעקבות מסע התקשורת נגדם.
הפתעה! הפעם החלטנו לזרום עם הטענות - של המוסדיים ונגדם - ולהתמודד איתן אחת לאחת. הרי לא יכול להיות שהכול אצלם שחור משחור, שהם עושקים בעקביות את הציבור, שהם חומדים את הפנסיה שלנו ומגלים חוסר אחריות משווע בניהול כספים שגורם לנו נזק אדיר. הם גם לא עשויים מקשה אחת. כמו בכל מקצוע, יש מנהלי כספים טובים יותר, טובים פחות וגרועים מאוד.
טענה ראשונה: "האווירה נגדנו - עליהום ופופוליזם"
באופן עקרוני, זה נכון. בכל גל עכור יש הרבה פופוליזם שהופך את מושאי הביקורת לאויבי העם. זה נכון כמעט בכל תחום, מפוליטיקה עד כלכלה. כשתגיע הגאות בשוק המניות (ייתכן שהיא כבר הגיעה, שימו לב לאפקט ינואר בשווקים), היא תשכיח את הגל העכור נגד המוסדיים.
אין כמו תשואה מפנקת כדי לדחוק הצדה את הסדרי החוב ואת דמי הניהול הגבוהים יחסית בחיסכון הפנסיוני. אלא שהבעיה אינה באווירת עליהום ופופוליזם שהולכת ובאה, אלא בהשפעתה על בית המחוקקים.
זה בדיוק מה שמטריד את מנהלי הגופים המוסדיים: האוצר אמור להעביר השנה את הרפורמה בדמי הניהול לאישור בכנסת. הרפורמה אמורה להוריד את תקרת דמי הניהול מ-2% ל-1.2% בהדרגה, וחברי הכנסת, המבינים שמדובר בתפוח לוהט, יאמרו ודאי, למה תקרה של 1.2% ולא 1% או 0.8% או 0.7%? במקרה כזה, ספק אם האוצר או הגופים המוסדיים יוכלו לעצור את הסחף בהורדת דמי הניהול.
לכאורה מדובר במספרים קטנים, אבל כל עשירית האחוז שווה הרבה מיליארדים לאורך שנים שיירדו מהכנסות הגופים ויפגעו ברווחיות.
טענה שנייה: "המוסדיים גורמים נזק אדיר לפנסיה"
הפופוליזם סחף את האמירה הזאת למחוזות קיצוניים, כמו השמדה של הפנסיה וכדומה, ובנוסח הקיצוני הזה, הקביעה או המחשבה הללו פשוט אינן נכונות. תשואת החיסכון הפנסיוני לא יכולה להימדד לאורך שנה, טובה או גרועה ככל שתהיה, אלא לאורך שנים. לבסוף, התשואה הריאלית נטו היא החשובה, ובמבחן הזה הגופים המוסדיים לא יוצאים עד כדי כך רע.
בעשור האחרון (ראו טבלה למטה; בחלקו החיסכון נשלט על ידי הבנקים ולאחר ועדת בכר נשלט בעיקר ע"י חברות הביטוח) התשואה הריאלית השנתית הממוצעת בחיסכון הפנסיוני עומדת על כ-3%-4%, אחרי שמקזזים דמי ניהול שנתיים של כ-1.1%. זו תשואה סבירה. לא מדהימה, אבל לא קטסטרופה כפי שנוטים לחשוב.
הבעיה במספרים הללו היא שמדובר בממוצעים, ואלה טובים לסטטיסטיקה אך מנותקים מהמציאות. לקוחות מקושרים, מאוגדים וחזקים משיגים דמי ניהול מזעריים ומגדילים באופן משמעותי את התשואה הריאלית השנתית.
כך הם חוסכים לאורך השנים מאות אלפי שקלים בדמי ניהול. לעומת זאת, לקוחות פרטיים, לא מאוגדים וחלשים משלמים 2% דמי ניהול, ולפעמים זה מקזז בין 30% ל-50% מהתשואה הריאלית ברוטו. המשמעות: נזק כבד לפנסיה.
טענה שלישית: "התספורות והסדרי החוב שוחקים את הפנסיה"
פשוט לא נכון. להסדרי החוב, למרות הרעש סביבם, יש משמעות שולית מאוד על התשואה בחיסכון הפנסיוני. מתוך תיק אג"ח של יותר מ-250 מיליארד שקל גם מחיקות של כמה מיליארדים לאורך ארבע השנים האחרונות מתורגמות לשברירי אחוזים בתשואה - לא קריטי ולא דרמטי. טענת המוסדיים שהמצב בבנקים לא הרבה יותר טוב מבחינת ניהול החוב נכונה.
גם שם מוחקים ויש הסדרי חוב, אבל שם סוגרים עם בעל החוב מה שסוגרים בשקט, בלי סטריפטיז תקשורתי ובלי דיון ציבורי.
אלא שגישת המוסדיים מוטעית. לא מדובר רק במספרים, שוליים ככל שיהיו, אלא בעיקר בערכים. אי אפשר לגבות מלקוח חסר אונים 2% דמי ניהול שנתיים ולגלח למסתפרים החזקים מאות מיליונים בהינף יד. גם השתיקה הרועמת של מנהלי חברות הביטוח בנושא מרתיחה. הם לא יכולים להתלונן על עליהום ועל ביקורת לא הוגנת אם הם מסתפקים בפגישות "חשאיות" עם שר האוצר.
טענה רביעית: "משכורות המנהלים - על חשבון דמי ניהול"
זה די נכון, בעיקר מאז ועדת בכר. העלייה הדרמטית בדמי הניהול בשנים האחרונות שימשה, בין היתר, לאקזיטים של עשרות מיליונים שזרמו למנהלי גופים מוסדיים אלמוניים שהתעשרו כמעט בן לילה.
כמובן, ההשפעה של משכורות גבוהות לאורך זמן על התשואות, בדיוק כמו הסדרי החוב, היא שולית, אבל שוב מדובר בערכים: התעשרות מהירה כל כך במקביל לעלייה מהירה וחדה כל כך בדמי ניהול היא תופעה שמרתיחה את הדם.
טענה חמישית: "בשביל תשואה טובה יותר צריך לשלם דמי ניהול גבוהים יותר"
תיאורטית - נכון. מעשית - לא נכון כלל. בתיאוריה, על איכות משלמים יותר, בדיוק כמו שקונים מכונית או כל מוצר צריכה אחר. הבעיה היא שמבחינה מעשית, לא נמצא שום קשר בין גובה התשואות לגובה דמי ניהול.
להיפך, המצטיינים בתשואות לא גובים בהכרח את דמי הניהול הגבוהים ביותר, ובעלי התשואות הגרועות יותר דווקא גובים דמי ניהול יחסית גבוהים.
המוסדיים אינם יכולים להשתמש בטיעון הזה גם כי הם יודעים היטב שלקוח אחד (חלש) משלם בקופה מסוימת דמי ניהול גבוהים הרבה יותר מלקוח אחר (חזק) באותה קופה: הקופה היא אותה קופה, התשואה היא אותה תשואה, אבל הקשרים של החוסך אינם אותם קשרים.
נוסף על כך, העמלות הגבוהות לסוכנים אינן קשורות כלל ל"איכות" התשואה, אלא למערך ההפצה של הגופים המוסדיים ולקשרי הגומלין ביניהם לבין הסוכנים. ובכלל, אם הטיעון הזה נכון - מדוע הגופים המוסדיים אינם מציעים לציבור קופות עם סיכון מינימלי ודמי ניהול מינימליים, בשיעור 0.3% ו-0.4% בלבד?
טענה שישית: "בחו"ל לא נספוג את מפח הנפש הזה"
עם כל הכבוד למוסדיים, זה טיעון ילדותי. הדרך היא לא לאיים בהשקעות בחו"ל ולקיים פגישות סגורות עם שר האוצר, אלא להתמודד עם הביקורת ביושר, בכנות ובעיקר במעשים מול ציבור החוסכים.
תשואות חיסכון
eli@globes.co.il
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
