המנופאים: גובה מפחיד, אין הפסקת שירותים; והשכר?

רק שלא יתחיל פתאום לרדת גשם, זו יכולה להיות בעיה. זה מה שעבר לי בראש בזמן הטיפוס על הסולם הצר מאוד שמוביל לראש המנוף באתר הבניה של אפריקה מגורים בתלמי מנשה. טניה אברגימוב, המנופאית שעובדת באתר הבנייה מטעם החברה המבצעת, דניה סיבוס, מקפצת משלב לשלב בנעלי ספורט לבנות כאילו מדובר במתקן משחקים של ילדים ולא בסולם ברזל, שמתנשא לגובה 85 מטרים (23 קומות בערך) מעל אתר בנייה. את הטיפוס הזה עושה המנופאי כל יום ולפעמים יותר מפעם אחת: גם אם נושבת רוח חזקה, יורד גשם ולחילופין - כשהשמש יוקדת.

אבל לעלות למעלה למנוף זה לא משחק ילדים. וזו רק ההתחלה כי מרגע שאברגימוב עולה בשש בבוקר למנוף, ועד סיום המשמרת בשעות אחר הצהריים המאוחרות, היא שם לבד, בתוך תא קטן וסגור שבו כסא, מזגן, קומקום חשמלי, שני ג'ויסטיקים, מסך טלוויזיה אליו משדרת מצלמה התלויה על זרוע המנוף ורדיו קטן להפגת השעמום: היא, הנוף והעבודה. "פעם כשהייתי צעירה יותר הייתי עולה בבוקר למנוף ויורדת בצהריים לאכול. חוזרת שוב ונשארת שם עד סוף המשמרת. היום אני בדרך כלל עולה בבוקר ולוקחת איתי את כל מה שצריך ולא יורדת".

מחוץ לתא, על משטח ברזל קטן, יש שקית לפסולת ודלי. לשירותים אין מקום שם למעלה, אז אני מניח שהדלי נמצא שם לא כדי להעלות חול או חצץ. כשאני מברר עם אברגימוב את הסוגיה, היא מחזירה לי שאלה: מה עושים החיילים בצבא כשהם בעמדה הרבה שעות?

מסוכן שם למעלה

לסיכון הברור הנובע מהגובה והבדידות, מצטרף הקושי לעבוד עם מי שבמקרים רבים לא דוברים עברית. כאן נכנס לתמונה השותף החיוני של המנופאי: האתת, שתפקידו להדריך את השולט במפלצת הברזל הגבוהה במשימות שלעיתים דורשות דיוק של סנטימטרים, לא פחות.

"העבודה על המנוף דומה למשחק שח-מט" אומרת אברגימוב, "צריך לתכנן כמה צעדים קדימה. העבודה לא קשה פיזית, ומה שנדרש בה הוא הרבה סבלנות. יש אחריות בעבודה הזו, בעיקר בשמירה על מי שעובד באתר למטה". ממושב המנופאי בביתן הקטן שעל ראש המנוף כולם נראים כמו נמלים וכל תנועה שאברגימוב עושה בג'ויסטיקים מזיזה את העסק ימינה, שמאלה, למעלה ולמטה. פתאום להרים מטען גדול למטה ולהניח אותו על קומת היציקה לא נראה כל כך פשוט.

על גשר המנוף יש אזור רחב יחסית שבו אפשר ללכת מצד לצד ולשחרר את הגוף אחרי ישיבה ממושכת. הנוף עוצר נשימה. אברגימוב מתרוצצת מימין לשמאל, עולה אפילו גבוה יותר, מותחת ובודקת כבל פלדה הממוקם גבוה יותר. אחר כך היא מסבירה שחשוב שאת הבדיקה הזו, היא עושה כל יום. בשלב הזה אני מחליט שאני מעריץ אותה, לא פחות. היא מספרת שלפני כמה שנים היה מנופאי שעלה על מנוף אחרי ימים מאוד גשומים. הבסיס של המנוף כנראה לא היה יציב, המנוף קרס, המנופאי נשאר בחיים אבל המשיך לעבוד במקצוע. "זה רק מחדד את חשיבות הבדיקה של הכבלים - זה החיים שלי". היא מספרת שבתחילת דרכה המקצועית, שהייתה ברוסיה, באחת ההנפות חלק מהמשא השתחרר ונפל ובבת אחת. שיווי המשקל במנוף השתנה פתאום "הכל רעד", היא נזכרת "התפללתי, זה מה שעשיתי באותו רגע. זה היה מפחיד".

את הזמן החולף היא מעבירה בדרך מפתיעה: היא שולפת מארגזי הציוד שלמעלה, דפים שעליהם ציורים של תוכי, פרחים, נוף. מדהים השילוב בין המקצוע המסוכן והמאתגר לבין הדרך בה היא בוחרת להעביר את הזמן.

עשרת אלפים שקל לחודש

לדברי טניה נכון להיום עובדות כמנופאיות כ-25 נשים. "כל אחד יכול לעשות את זה, גברים ונשים ודווקא הדרישה לסבלנות יכולה להטות את הכף לטובת נשים". מנופאי מתחיל שמסיים קורס של כחצי שנה ועובר בחינות יקבל בתחילת הדרך משכורת שבין 7,000 ל-7,500 שקל לחודש נטו. מנופאי עם ותק של שנים יכול להגיע לסכום הנע בין 9,500 שקל חודש ל-10.5 אלפי שקלים לחודש. אבל הסכומים הללו נכונים למי שעובד כעובד של חברה, רבים מהמנופאים הם עובדי חברות כח אדם, כך מסתבר, שמרוויחים פחות ומקבלים תנאים פחות טובים. "ברוסיה מרוויחים במקצוע 30%-40% יותר".

אברגימוב מתגוררת בדירה שנמצאת בבניין ברמלה, שבו עבדה כמנופאית לפני מספר שנים. "אני גרה בקומה חמישית" היא אומרת, "יש בה נוף אבל לא כמו מהמנוף".

כתבות נוספות בפרויקט "ההשקעות והמקצועות המסוכנים בנדל"ן" ניתן למצוא במדור הנדל"ן של אתר "גלובס" ובמוסף הנדל"ן של "גלובס" במהדורה המודפסת