אי-אפשר להכחיש, החברה הישראלית נמצאת בסחרחורת הקצנה. כל יום והחדשות המביכות שלו. נשים רעולות בבית שמש, כת מתעללת בירושלים, שירת נשים צורמת את האוזניים החרד"ליות. והבציר האחרון: חידון "חכמת נשים", בו נבחנו מאות נערות אולפנה מכל רחבי הארץ על ספרו של הרב אליעזר מלמד, העוסק בסירוב פקודה, איסור גיוס נשים לצה"ל ואיסור פינוי שטחים מארץ ישראל.
כולם מזדעזעים, ואני כבר רואה את סימני השמחה.
מבחוץ זה נראה נורא. טאליבן של נימולים דוברי עברית. זה אכן נורא, אבל לא בהכרח פסימי. צריך להיכנס פנימה כדי להבין מאיפה זה בא, והרבה יותר חשוב - לאן זה הולך. מאיפה באמת זה בא? למה דור הורינו היה מתון הרבה יותר מדור ילדיהם? יש לכך הרבה מאוד סיבות, שתקצר היריעה הזאת מלפרטן. אחת מהן היא מערכת החינוך של הציונות הדתית.
"הישיבה התיכונית" הייתה לספינת הדגל הפדגוגית של המאה הקודמת. ניסיון לשלב לימודי חולין, שנועדו להכשיר אותנו לחיי המעשה, ואיתם לימודי קודש, ברמה התורנית הגבוהה ביותר; "תורה עם דרך ארץ".
ברגע אחד של חוסר תשומת לב, זנחו ההורים שלנו את האחריות שהייתה מסורה בידיהם מזה דורות. מאז ומעולם למד הילד היהודי את מורשת הוריו בבית. בכל בית היו מנהגים משלו. אצלנו אימא הוסיפה מים חמים למיחם והדיחה כלים בשבת.
אצל החברים הקפידו לא להפעיל שעון שבת. כל משפחה עם מנהגיה ופשרותיה. הסך הכול של כולנו היה "קהילת כל מנהגינו". הבית היה הגנרטור של מסורות העבר וחינוך העתיד.
דאגתי כשזה היה במסתרים
ביום שהורינו החליטו לשמוט מידם את האחריות, הם הפקירו את כולנו והפסידו את המערכה. על הכתפיים הישראליות החדשות של הורי, הוטלו משאות, שאף דור יהודי לפניהם לא נתבע לשאת. השואה, הקמת המדינה, המלחמות, משימות ההישרדות, קיבוץ הגלויות. חינוך הילדים היה לעיצובו של דור, חינוך ציוני-דתי היה לשדה מערכה בין החרדיות המתעוררת מכאן, לחילוניות הדורסנית משם.
לפתע הייתה הזהות היהודית לגדולה מדי עבור ההורה הבודד. פתאום החינוך וההנחלה אינם עוד הפשרה המתמדת בין אימא לארון הספרים ובין אבא לרבני בית הכנסת. החינוך יצא מהבית ונהיה ל"מערכת". פתאום כולנו גדלנו במודל אחד, "על-פי הספר".
לא בית הורים, אלא בית המדרש; לא המסורות והמנהגים העממיים, אלא הוראות שימוש של ספרי ההלכה ופרשניהם המחמירים ביותר. מחברת הורים וילדים רכה, הפכנו לחברת רבנים וחסידיהם הקנאים. בני דורי עוד זכו להכיר את שני העולמות. דור ילדינו כבר לא.
לא פלא, שרבים מבוגרי החינוך הדתי מקיימים אורח חיים חילוני-מסורתי, הרחוק מהקיצוניות המוחלטת של "המערכת", ורבים אחרים מקצינים אל העבר השני, החרדי לאומני. כי הציונות הדתית איננה יותר "אמצע", עליו יכולות להיפגש כל הרוחות הישראליות.
דאגתי כשזה היה במסתרים, רחוק מהעין ומהשיח הציבורי. דווקא בימים אלה, בהם כל הפירות הבאושים של כל הרבנים פורצים מכל מקום, אני רגוע. בכל מקום בו מתרחש תהליך של הקצנה ופונדמנטליזם, מגיעה בסוף ההתפרצות. תמיד, בכל חברה ובכל דת, ההתפרצות היא פועל יוצא של מתחים פנימיים שאי-אפשר יותר להכילם.
ככל שהרוחות החיצוניות, החופשיות והמאתגרות, מנשבות בתוך המרחב המסורתי, כך מנסים הרבנים-קברניטים לסגור כל חלון אפשרי, למנוע את כניסתן של הרוחות. כשאני רואה אותם משתגעים, אני מבין שזהו העימות הפנימי במיטבו.
שיסרבו פקודה, שידירו נשים, שיכחישו את קיומה של ישראל החילונית והמודרנית. ככל שהם צועקים יותר, ברור לי שכואב להם יותר. נשים רוצות שוויון והשכלה. לבחורי הישיבה נמאס מהשעבוד והם רוצים שירות ופרנסה.
רבים מבינים כי השלום עדיף על הכיבוש והם רוצים מענים. ראשי הציבור מנסים, אבל הקרב שלהם אבוד: אי-אפשר להחזיק ציבור שלם כבן ערובה לקיצוניות חסרת פשרות ופשר. וראוי שנדע כולנו את שיודע כל רב ומחנך שם, מעבר להרי הנאורות: אם הם משתמשים כבר בנשק יום הדין, סימן שיום הדין הגיע. שדינם נחרץ.
הכותב הוא לשעבר יו"ר הכנסת ויו"ר הסוכנות היהודית
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
