בשם האב

בשבוע שעבר עשה שר המשפטים, יעקב נאמן, סוף לסאגה הבלתי נגמרת של הדיון על ביטול חזקת הגיל הרך. מדובר בהוראת חוק שלפיה בעת גירושים, ילדים עד גיל 6 יישארו אוטומטית בחזקתה של האם.

החזקה הזו - שלפיה תמיד, בכל מקרה ובאופן אוטומטי תיחשב השארת הילדים בחזקת האם כהחלטה העולה בקנה אחד עם טובת הילד - בוטלה בשבוע שעבר, כשנאמן החליט לקבל את המלצות ועדת שניט ולקדם חקיקת חוק חדש בעניין.

דרוש לא מעט אומץ מיניסטריאלי כדי לצאת נגד קבוצות הלובי החזקות, חלקן פועלות בשם אידיאלים פמיניסטיים וחלקן משיקולים של דת וחופש מדת, ולהחליט על אימוץ מסקנות ועדת שניט. מצד שני, זו הוכחה נוספת לכך ששר המוצנח לתפקידו מחוץ למערכת הפוליטית, ואינו מחויב לציבור בוחרים כלשהו, יכול לעשות ככל העולה על דעתו.

הוועדה הזו, בראשות פרופ' דן שניט מבית-הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב, הוקמה ב-2005 על-ידי שרת המשפטים דאז, ציפי לבני. לפני קרוב ל-4 שנים היא פירסמה דוח ביניים, ואולם התברר כי חבריה חלוקים בדעותיהם בנושאי הליבה שלשמם היא הוקמה.

הוועדה התבקשה להכריע בדבר ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושים, לא רק בשאלת המשמורת אלא גם בהיבטים נוספים, כגון מזונות והסדרי ראייה, וכן במקרים חריגים של בעיות הגירה, אזרחות ועוד.

בסופו של דבר גיבשה הוועדה, על יסוד דעת רוב חבריה, הצעת חוק הכוללת הסדרים מפורטים, לרבות ביטול חזקת הגיל הרך, אך בהודעה שיצאה מלשכתו של נאמן נמסר כי המלצות הוועדה הועברו למחלקת ייעוץ וחקיקה במשרדו, לשם הכנת תזכיר חוק.

המלצות הוועדה מתבססות, כאמור, על עיקרון טובת הילד, וזאת בהתאם לאמנת האו"ם לזכויות הילד מ-1989, שישראל אישררה ב-1991. האמנה מתבססת על תפיסה, שהתפתחה בשני הדורות האחרונים, ולפיה ילדים הם בעלי זכויות כלפי הוריהם וכלפי המדינה.

בהתאם לכך ההורים אחראים במשותף להבטיח את טובת הילד כשיקול ראשון במעלה, ולממש זכויותיו העצמאיות של ילדם. זכויות אלה באות להבטיח את שלומו ורווחתו של הילד ואת הקשר שלו עם כל אחד משני הוריו, גם כשהם מתגרשים. לילד יש זכות חוקית לעמוד בקשר גם עם אחיו ואחיותיו, וגם עם הסבים והסבתות שלו.

הצורך בביטול החזקה הנוהגת של הגיל הרך, קבעה הוועדה, נובע מהעובדה שכל ילד הוא אדם עצמאי. במקום החזקה הנוהגת, ממליצה הוועדה לקבוע בחוק קווים מנחים לקביעת טובת הילד בכל מקרה, וזאת כשהוריו אינם מגיעים להסכמה בעניין. הקווים המנחים אמורים לצמצם במידת מה את האופי הפתוח לאינסוף של הדיון המשפטי, בהיעדר חזקת הגיל הרך, ולתת מענה לחשש שביטול החזקה יגביר את ההתדיינויות המשפטיות בתחום זה - שבר שאינו רצוי לאיש, למעט עורכי דין העוסקים בתחום.

המלצות ועדת שניט, שהיו ידועות זה מכבר, ספגו ביקורות חריפות מצד גופים שונים בשנים האחרונות. החלטתו של נאמן לאמץ את המסקנות וליזום חקיקה תואמת גררה גם היא גל נוסף של ביקורות מאותו זן.

הטיעון המרכזי מצד המבקרים הוא שביטול חזקת הגיל הרך, במציאות הנוהגת בישראל בתחום דיני המשפחה, הפועלים בהתאם לדין הדתי ונשלטים איפוא, ככל שמדובר בציבור היהודי, על-ידי בתי הדין הרבניים, תגרום לכרסום נוסף בכוחה של האישה בהליך הגירושים, ותייצר מנופי לחץ נוספים שהבעל יוכל להפעיל כדי לגרום לאישה להתפשר בתחום הכלכלי - מזונות הילדים, מזונותיה שלה וחלוקת הרכוש המשותף - במטרה לשמר בידיה את הבכורה בתחום המשמורת.

אלא שזהו רק צד אחד של המטבע. המציאות הסטטיסטית מלמדת כי לא מעט פעמים נותר הגבר משועבד כלכלית לתא המשפחתי, שלא הוא יזם את פירוקו - פירוק המטיל עליו, מטבע הדברים, נטל כלכלי נוסף. פתיחת שאלת המשמורת לדיון פתוח עלולה לגרום לבעל הגרוש חוסר יכולת לעמוד במלוא מחויבויותיו הכלכליות, ולפיכך לגרום לו "לוותר מרצונו" על שוויון זכויות בשאלת המשמורת.

הנימוק הזה, על כל חוסר הפופולריות שבו, עשוי לגרום דווקא לארגוני הנשים לשקול שנית את עמדתם נגד המלצות ועדת שניט. הוא גם עשוי להאיר באור אחר את נחרצותו של נאמן לערוך שינוי כה רדיקלי בפרקטיקת הליכי הגירושים בישראל, שינוי שלא בהכרח יגביר את הוודאות המשפטית בתחום.

נציב על הכוונת

האם נציב תלונות הציבור על שופטים, שהוא בעצמו שופט עליון בדימוס, אמור לשמש מופת להתנהלות ראויה? נדמה כי התשובה על כך מובנת מאליה. אלא שאם לשפוט לפי הקולות המגיעים בימים אלה מלשכות השופטים בכל בתי המשפט, לא בדיוק כך נוהג הנציב הנוכחי, אליעזר גולדברג. זה זמן רב שאופן התנהלותו של הנציב מעורר תרעומת קשה בקרב השופטים, ובשבוע שעבר הגיעו הדברים לשיא.

הקרע החל ביוזמתו של גולדברג להרחיב את סמכויותיו באופן גורף, בהצעת חוק, שאותה גיבש ושפורסמה לפני יותר משנה. בין היתר, ביקש גולדברג להסמיך את הנציב לבדוק לא רק את התנהלות השופטים על כס השיפוט, אלא גם בזמנם הפרטי, ולא רק בתקופת כהונתם, אלא גם בתקופה שקדמה לבחירתם לשיפוט. עוד ביקש להסמיכו לאסור את פרסומן של תלונות המוגשות אליו ושל החלטות היוצאות תחת ידיו - ולהפוך אותו דה-פקטו למעין "משטרת שופטים" חשאית.

במקביל, נדהמו השופטים לגלות כי גולדברג נמנע מלדחות על הסף אפילו את התלונות המופרכות ביותר. כל תלונה, ולו ההזויה ביותר, שאותה מגיש הצד שהפסיד במשפט מתוך תסכול, גוררת אחריה דרישה מצד הנציב שהשופט יגיב, תגובה העוברת כמובן לידי המתלונן.

בשבוע שעבר, בישיבת ועדת החוקה בהצעת החוק להרחבת סמכויות הנציב, קבע גולדברג שיא חדש. דיבורו הבוטה, כפי שנרשם בפרוטוקול הישיבה, עורר את חמתם של השופטים.

"תפקידנו לא להותיר במערכת אנשים שאינם ראויים", אמר גולדברג. "אדם שלא צריך להיות שופט, צריך לעוף. לפי ההצעה, לא אוכל לברר את התלונה. מי ירוויח מכך? השופט שצריך לעוף". לא בדיוק מזג שיפוטי ראוי לחיקוי, אפשר לומר.

האם כך אמור הנציב להתבטא בעניינם של השופטים? "בוועדת החוקה של הכנסת נדונה הצעה, כי הנציב יהיה מנוע מלברר תלונה, רק בשל כך שהיא פורסמה קודם לכן בתקשורת", השיב גולדברג לפניית "גלובס" באמצעות דובר משרד המשפטים. "אם תיושם הצעה זו, כי אז ימנע הדבר בירור תלונה גם במקרה חמור, שתוצאת ההחלטה בו, אם היה המקרה מבורר על-ידי הנציב, הייתה מביאה להדחתו של השופט מכהונתו".

"התוצאה כי שופט שאינו ראוי להמשיך בכהונתו יקבל חסינות וימשיך לכהן, רק עקב כך כי התלונה פורסמה, ולפיכך לא בוררה, אינה מתקבלת על הדעת ועלולה לפגוע בתדמית המערכת המשפטית כולה", ממשיך גולדברג. "בנסיבות האמורות מצא הנציב לבטא מיד את דאגתו, אם כי בלשון קשה, שתמחיש את הסכנה.

"הנציב לא התייחס בדבריו לכלל השופטים, ובוודאי שלא ביקש לפגוע בהם בדבריו. הנציב סבור כי הדאגה למצב בלתי נסבל שעלול להיווצר אם תתקבל ההצעה, חייבת להיות נחלת כלל השופטים, בבחינת 'והיה מחננו טהור', כפי שאמר בהמשך דבריו".