רוכשות וזורקות: מה קרה לחברות ביומד ישראליות שנמכרו?

שלשום פורסם ב"גלובס" כי חברת מדינגו, שנרכשה על-ידי התאגיד הבינלאומי רוש, תיסגר ו-100 עובדיה יפוטרו בהדרגה עד הסגירה הסופית ב-2013. מדינגו היא האחרונה מבין חברות ביומד ישראליות שנמכרו לתאגידי ענק ונסגרו.

מתברר כי גם כאשר תאגיד ענק משקיע מאות מיליוני דולרים בסטארט-אפ בישראל, ומצהיר על אמון בטכנולוגיה ובאנשי הפיתוח הישראלים, זו עדיין לא ערובה לכך שהעובדים המוערכים יישארו בחברה.

למה זה קורה? קשה עד בלתי אפשרי לתחזק חברת ביומד עצמאית, ובמקרה של רכישה, המשקיעים מקבלים את כספי האקזיט, המדינה מקבלת מס, העובדים מממשים אופציות, והיזמים ואנשי הפיתוח מתפנים להקים מיזמים נוספים. ובכל זאת עולה השאלה - האם מכירה לחברה אחרת הייתה מאפשרת לבנות כאן מרכז פיתוח וייצור לתפארת? איך קורה שחברות גדולות רוכשות וזורקות?

יש לכך מגוון סיבות. לרוב, הרכישה נועדה מלכתחילה להשגת הטכנולוגיה של החברה והפטנטים שלה. לעיתים מדובר בכישלון טבעי של מוצר ביומד, שאינו עובר ניסויים קליניים או לא מתבסס בשוק, ולכן אין טעם להמשיך לפתחו. לפעמים ישנו חשש להקים פעילות באזור מלחמה, לתפיסתם.

במקרים אחרים, יש כוונה להקים פעילות בישראל, התוכנית משתבשת. התאגיד מגלה שלא העריך את מבנה העלויות או את הליך הייצור של החברה; או כי המוצר אינו עומד ביעדים הקליניים שהובטחו.

הצד הישראלי מופתע לגלות שהחברה הרוכשת התעניינה ברכיב שולי שאותו היא רוצה לשלב במכשיריה; לעיתים הסגירה מתבצעת בעקבות שינוי בהנהלה.

במדינגו הסיפור שונה. החברה נפלה קורבן לצורך של רוש לצמצם עלויות ולאחד מפעלים. "אנחנו חלק מחטיבת סוכרת ברוש", אומר דוד וידן, מנכ"ל מדינגו, "הוחלט לצמצם את מספר האתרים בחטיבה, נסגר כבר אתר בשוויץ ואנחנו האתר השני שייסגר. אמרו לי ברוש כמה וכמה פעמים שאין להם שום טענה, הם מלאי הערכה, אבל זה לא הספיק".

וידן מצא את עצמו במצב מוזר שבו עליו להמשיך להפעיל את החברה במקביל להשקת המוצר שפיתחה מדינגו במחצית השנייה של 2012, ולהעביר את הידע בהדרגה לרוש עד סוף 2013 - רק אז תיסגר החברה רשמית. "אנחנו מעוניינים לשמר את העובדים בתקופה הזו, באמצעות חבילות שימור יפות, ותוך הבטחה להודעה מוקדמת ארוכה ועזרה בחיפוש עבודה אחרת", הוא מוסיף, "אנחנו מקווים שהם יישארו איתנו בינתיים".

* ניתן היה לעשות משהו אחר?

"זו שאלה שלא קשורה לדילמת האקזיט, ואפשר לשאול אותה כל חברה שהופכת לבינלאומית. יש בארץ מעל 1,000 חברות שהן מרכזי פיתוח של תאגידים בינלאומיים, והן צריכות כל הזמן להצדיק את מיקומן".

* לפני האקזיט, שקלתם לנסות להישאר חברה עצמאית?

"כשזמן המעבר מפיתוח לשיווק קרב, בעלי החברה (בעיקר חברת אלרון - ג.ו.) ראו שיידרש הון רב לשיווק. זהו השלב הכי יקר בחייה של חברת מכשור רפואי, ובו הכי הגיוני לחבור לחברה גדולה, שכבר יש לה תשתית של מכירות".

ישנן גם הצלחות - חברות ביומד ישראליות שהפכו למרכזי פיתוח משגשגים של חברות זרות. אלסינט המיתולוגית ששגשגה בשנות ה-90 הניבה מרכזי פיתוח של GE ופיליפס, שמעסיקים מאות ועשרות עובדים בהתאמה.

וונטור, שנמכרה לפני כשלוש שנים, הפכה למרכז פיתוח מוביל של מדטרוניק בישראל, שמחפשת רכישות נוספות. ביוסנס, שנמכרה לג'ונסון אנד ג'ונסון בשנות ה-90 היא היום מרכז פיתוח וייצור שמניב לג'ונסון מכירות של לא פחות ממיליארד דולר. גם אומריקס שרכשה ג'ונסון ו-PVT שרכשה אדווארדס, עושות חיל.

"זה לא ריאלי לצפות שכל החברות יישארו כאן", אומרת רות אלון, שותפה בקרן פיטנגו, שמכרה בשנים האחרונות את החברות דיסק-או-טק, קולבר, וונטור ואופתונול . "זה עולם של צמצום עלויות, והתאגידים לא יפתחו מרכז חדש עבור כל חברה שהם רוכשים. יותר קל להם לנייד את אנשי המפתח. החברות שיישארו כאן הן רק אלה שהצליחו להציג יכולות פיתוח יוצאות דופן ".

אלון מציינת שהפריחה במזרח יכולה להוות הזדמנות לישראלים. "אם נוצרה כאן יכולת פיתוח ייחודית של מוצרים שמתאימים לשווקים ההם, ייתכן שהמרכז יישאר כאן", היא מוסיפה.

"לעיתים, כשחברות רב לאומיות רוכשות כאן פעילות, המטרה העיקרית שלהן היא דווקא לבסס מרכז מו"פ בארץ", אומרת הדר רון, שותפה בקרן הון הסיכון IHCV שמכרה את החברות אופתונול וקולבר, "חברה שמעוניינת להירכש למטרה כזו צריכה להקים את הבסיס, ובו יכולות מחקר מגוונות, יכולות פיתוח, הוכחת היתכנות בייצור. ההשקעה בהקמת יכולת כזו היא הימור".

 מה קרה לחברות הביומד שנמכרו לתאגידי ענק