התוכן רוצה להיות חופשי

כרגע, ידן של הרשויות על העליונה. האתר מגה אפלואוד נסגר ומפעיליו נעצרו, בעקבות כך סגרו אתרי שיתוף קבצים רבים את שעריהם, והיום טיפה יותר קשה למצוא סרטים לצפייה ישירה ברשת. גם בישראל נסגרו נכון לעכשיו הרבה אתרים מהסוג הנ"ל.

אבל לא לעולם חוסן. כי דברי ימי שיתוף הקבצים מוכיחים רק דבר אחד - שככל שיענוהו, כך ירבה הגולש ויפרוץ. תסגרו לו שירות אחד - תקום תוכנה חדשה, תלחמו בפרוטוקול אחד - יצוצו עוד שלושה, וכך הלאה.

וזה לא כי הגולשים גנבים או קמצנים - הרי יחד עם הגידול בשיתוף הקבצים אנחנו רואים גם גידול משמעותי בגולשים המוכנים לדיל של תשלום תמורת תוכן, במגוון צורות ומודלים, מאיי טיונז, דרך אמזון ועד יו-טיוב. ולמרות כל הבכי והנהי של חברות המוזיקה, הקולנוע והמשחקים, הרווחים שלהן רק הולכים ועולים משנה לשנה.

כל זה בגלל שהתוכן רוצה להיות חופשי. ולמה הוא רוצה להיות חופשי? אה, זה פשוט מאוד: זה לא רק כי הוא יכול. הוא רוצה להיות חופשי כי זה טבעו. כמו האוויר והמים, גם התוכן שואף להתפשט; כמו הרעיון עצמו, גם התוכן שואף להשתכפל. התוכן שמייצר האדם הוא כמו האדם עצמו - תמיד בתנועה. והתכונה הזו של התוכן חזקה בהרבה מכל חוק.

לדוגמה, מגה אפלואוד אמנם היה אתר ענק שבימיו הגדולים ריכז כ-4% מתעבורת הרשת, שזה פסיכי, אבל גם בשיא תפארתו העדיפו יותר מפי שלושה מהמשתמשים את תוכנות שיתוף הקבצים השונות. רוצה לומר, האצבע של החוק יכולה לסתום חור בסכר - אבל תמיד יהיו יותר חורים מאצבעות.

אני לא חושב שמדובר ב"גניבה" פשוטה. לא דין אדם הרואה בביתו סרט בחינם כדין אדם הפורץ לבית חברו ונוטל לו כורסה. לקחת כורסה? אין יותר כורסה. אבל נסה לחשוב על זה אחרת: כשאתה רואה סרט, יש רק יותר מהסרט. כורסה היא דבר שרוצה להיות אחד במקום אחד, סרט (ותוכן בכלל) רוצה להיות הרבה בכל מקום. זה לא רק טיעון פילוסופי. אפשר לגייס אותו גם לטובת הכלכלה.

תשלום על תוכן לפי קילו

אפשר לראות את זה גם בצד השני, המשלים, של התמונה: רוחב הפס. למה הפס הולך ונהיה רחב יותר? לא רק בשביל שניכנס לאתר של "גלובס", זה ברור. הפס הולך ונהיה רחב לא רק כי אפשר, הוא הולך ומתרחב כי יש יותר ויותר תוכן שרוצה לעבור דרכו. אם מסתכלים על זה ממעוף הציפור, רוחב הפס משרת את מטרת-העל - התעבורה החופשית של התוכן.

אין חולק על זכותו של היוצר לאכול מפירות כשרונו, אבל הוויכוח פה הוא לא על כסף, כמו שמנסים לתאר אותו. הוא בסך-הכול על חוסר יכולתן של תעשיות גדולות להגמיש את המודלים הכלכליים שלהן.

אבל בסוף זה יגיע. והניצנים כבר פה. הם טמונים, בעיניי, בסוג של הסדר תשלומים גלובלי של תוכן לפי קילו (או מגה) בין המשתמש, ספק האינטרנט שלו ובעל התוכן. אנשים מוכנים לשלם. זו עובדה.

גם מודל חדש לא יחסל את ההורדות לגמרי, זה ברור. ההורדות כאן כדי להישאר, אבל כך גם תעשיות התוכן הגדולות. הבעיה היא שהן עדיין חיות בעבר. אבל העבר מת. וגם אם היום זה נראה כמו ניצחון, הרי שעוד חודש הכול יחזור לקדמותו. הגיע הזמן למשהו חדש.