למה להרוס ערב כזה יפה?

יום ראשון, שבע בערב. האירוע: טקס חנוכת "הבימה" החדש. כיכר הבימה כולה חסומה ומגודרת ומוקפת שומרים מכל שדרות האבטחה - מעובדי קבלן, עבור במג"בניקים עם מחסניות בהכנס, ועד למעמד האצולה של היחידה לאבטחת אישים. יש גם לא מעט ניידות שמחכות למפגינים שעומדים מול הבניין.

אין יוצא ואין בא מלבד מכובדים. אנשים שאיתרע מזלם להתיישב בבית הקפה מצאו עצמם בסוג של מעצר-אספרסו. זה מראה עצוב ועלוב. אני עובר על-פני המפגינים הקפואים ומצטרף למיליה הטבעי שלי; עומד בתור עם בייגה וחיים יבין, עובר איתם דרך מסך הפלאשים, נכנס לאולם ומחליף חיוכים עם חברת הכנסת עינת ווילף. אני מחליט לערוך ניסוי קטן בבני אדם ומשאיר את המטרייה הסגולה שלי נשענת על עמוד בכניסה.

הנוכחים, אם להכליל, די נפוחים. אני לוקח כוס יין ומביט דרך חזית הזכוכית הגדולה באחיות ובאחים המפגינים בחוץ. הם לא יותר מצלליות. כשאני עומד עם אלה שמפגינים בחוץ אני תמיד מתרגז מזה שלאלה שבפנים לא אכפת, שזה לא מפריע להם, שהם לא רואים, שהם אטומים. והנה אני בפנים, ומה אומר לכם: אלה שבפנים באמת לא רואים והם בוודאי לא שומעים. רביעייה קאמרית מנגנת מוזיקה צלולה. בגינת לוינסקי, שתי דקות מפה, קפא למוות מבקש מקלט. בהבימה החימום עובד יופי. למעשה, חם מדי ואנשים מחפשים מלתחה לשים בה מעיל, אבל אין, אז כולם קצת סובלים. 100 מיליון שקלים, לא יכלו לשים מלתחה? באירופה, ותרשום מה שאני אומרת לך - אומרת לי מטרונית כבודה שמזיעה במעיל פרווה ארוך, ואני רושם - דבר כזה לא היה קורה.

ראש עיריית תל אביב רון חולדאי יורד במדרגות בעניבה ורודה ובמצב רוח מרומם עד למאוד. האיש ממש רוקד. הוא עובר ממראיין למראיין, וכשהוא נשאל על ההפגנה בחוץ הוא שואל למה להרוס אירוע יפה. אני מחליק לגליה אלבין שעורכת היכרות ביני ובין ישראל מקוב. ישראל מקוב, אומר לי ישראל מקוב כשהוא לוחץ את ידי. דן שילון. לימור לבנת. רני רהב. אין פה אף אחד שלא אמור להיות פה, וזה קצת משעמם כשזה ככה. הכיבוד על טהרת הפחמימות. אני לוקח עוד כוס יין.

באיזשהו שלב מצטלבות דרכי ראש העירייה ושלי. כל מה שיש לי לומר, הוא אומר, אני אומר בפייסבוק. ובכל זאת, אני מקשה. זה לא הזמן, אומר חולדאי, אני רק לא מבין למה להרוס כזה ערב יפה.

הסאטירה של לימור לבנת

אני מחפש מפגינים מוסווים, את אלה אני הכי אוהב. את המתפרצים לנאומים, את נושאי הדברים. לצערי, אני לא רואה כאלה. זה בהחלט יכול היה להרים את האווירה. הבניין עצמו בסדר, יותר יפה מבפנים מאשר מבחוץ, אבל די חסר מעוף, לבד מתשעת הפורטרטים העצומים של מייסדי הבימה שצייר אורי ליפשיץ.

לא רק מלתחה הגונה ומפגינים מוסווים אין פה, בערב החגיגי הזה של הבימה; גם עובדי הבימה אין פה. הם נמצאים בסכסוך עבודה עם ההנהלה. חלק מהם מחרים את הטקס, חלק מהם סתם לא בא, וחלק מהם בא לעבוד. אני שותה עוד כוס יין.

אנחנו נכנסים לאולם קצת קטן ומאכזב. אחד מארבעה. אני תופס את מקומי עם הצלמים, כשפניי אל הנוכחים באולם. מגיע המנחה אלכס אנסקי. מישהו בא להעיף את כולנו משם. אדוני, הוא אומר לי, תעלה בבקשה למעלה. אני עם הפמליה, אני עונה. איזו פמליה, הוא שואל. הפמליה של הנשיא, אני עונה. ומה עם זאתי, שואל המאבטח על כתבת צעירה מאחד מאתרי האינטרנט. היא איתי, אני עונה, והוא הולך. דקה אחר כך באה מישהי אחרת ושוב אני אומר שאני מהפמליה. ככה באים שלושה-ארבעה בעלי תפקידים.

בסוף מגיעה זאתי מהפמליה. מאיפה אתה, היא שואלת. מהפמליה, אני אומר. אני מהפמליה, עונה הבחורה מהפמליה, ואני יודעת דבר אחד - אתה לא מהפמליה. אני חושב שהייתי יכול להיות מעולה בלהיות חלק מפמליה, אני אומר לה. תעלה בבקשה למעלה, היא אומרת בטון שאינו משתמע לשני פנים. מובס, אני מטפסת את שלוש המדרגות המפרידות בין המעמדות.

מחכים לנשיא פרס. פרס לוקח את הזמן. הקהל מחכה ומחכה ומחכה עוד, ופרס לא מגיע. תאמינו לי, אני אומר לאנשים על המדרגות, אני מתגעגע לקצב, הוא לפחות היה בא בזמן. אף אחד לא צוחק. כשפרס מתיישב במקומו, אחרי לחיצות הידיים הארוכות, כבים האורות ואני חוזר למקומי, יושב בצד הבמה עם הפנים לאנשים.

הפילהרמונית בניצוחו של עומר ולבר מנגנת את חנוכת הבית של בטהובן. יש הרבה אנשים, במיוחד בשורות הראשונות, שעושים תנועות של ניצוח. חלקם בקטנה עם היד למטה, חלקם בתנועות קלות של הלסת, אבל חלקם ממש נכנס לזה ומנצח עם כל הגוף. יותר משהם מקשיבים לפילהרמונית הם מנהלים אותה. אחרי הפילהרמונית מטפס פרס לבמה בצעד קל. ישראל היא דרמה לא פחות משהיא מדינה, אומר פרס, ונושא עוד אחד מנאומי שמעון פרס האלה, עם העברית היפה ועם הדימויים שלפעמים נדמים כתוצאותיו של מחולל קלישאות רנדומלי.

אחר כך יש טקס של גזירת סרט שנמתח בין שני עמודים קטנים. גילה אלמגור מצטרפת. פרס מתכבד. אחר כך שרים התקווה. לא יודע מה אתכם, אבל בשבילי התקווה זה סוף האירוע. מה התפלאתי, אם כן, כשהכול נמשך כרגיל, אם לא התגבר עד למאוד לכדי תוכנית אמנותית של ממש: היו סרט, מערכון של מוני מושונוב וקושניר, אחר כך קטע מהצגה, אחר כך קבוצת שחקנים שסיפרה בשיר ובזמר את קורות הבימה, קטע מחול של בת שבע, אחר כך מירי מסיקה וגלית גיאת שרו שיר ואחר כך ליא קניג שרה משהו מתוך אמא קוראז'.

קושניר מזמין את קניג להישאר על הבמה ולקבל אות הוקרה כלשהו על מפעל חיים. שרת התרבות לימור לבנת עולה ומקריאה את נימוקי הפרס. קניג זורחת. לרגע אני לא בטוח אם היא באמת נרגשת או שזו הסאטירה הכי טובה שראיתי זה זמן רב. נראה לי שזה קצת משניהם.

אחר כך נאום נמלץ של לבנת, שממש לוקחת ללב את העניין שהיא בתיאטרון - מנופפת בידיה ומדברת בדרמטיות יתר. זה נורא מצחיק. אבל זה כבר יותר מדי בשבילי. אני הולך. המטרייה מחכה לי. אנשים תרבותיים פה, אחרי הכול.