"אני חולמת להיות פסיכיאטרית. אף פעם לא הייתי קלולס"

המיתוס קובע שאמנים מרגישים שהאמנות שולטת בהם, בוערת לה בלהבה פנימית בלתי מתכלה, ובלעדיה אין להם קיום. איגי וקסמן שוברת אותו. האמנות חשובה לה, אבל יש דברים בחיים שחשובים לה לא פחות - התואר בפסיכולוגיה, למשל. בשלוש השנים האחרונות היא לומדת באוניברסיטה הפתוחה, מתמודדת עם תיאוריות פסיכואנליטיות, ובעיקר עם הסטטיסטיקה ושיטות המחקר, שהיא מפצחת בקושי, ונהנית מהאתגר הזה בדיוק באותה המידה כמו העמידה על הבמה, או כמו ההשתתפות בתקליט החדש של "מוק סטריאו" (Mock Stereo), הרכב שלה ושל אלי אברמוב ממייסדי ה"קליק", שיצא עכשיו בפורמט אינטרנטי.

לימודי פסיכולוגיה לא ממש מסתדרים עם תדמית נערת הרוק הקלולסית, שהיא סוחבת מימיה כנערה בת 17 שהגיעה למועדונים בתל אביב והתחתנה עם רוקר (חמי רודנר).

הכניסה שלה לתוכנית הריאליטי "היכל התהילה" רק חיזקה את הרושם של קלות הדעת, אפילו של מי שעבר זמנה. אבל כשפוגשים את וקסמן ההרה מזוגיות, שצלמי הפפראצי אוהבים, לאקס האח הגדול עתי שולברג, מתבהרת דמות עגולה, בעלת עומק, ובעיקר פרופורציה.

"אני לא בתחרות", מחייכת וקסמן בשלווה, בליפסטיק האדום הנצחי. "אני לא צריכה להוציא בכל שנה אלבום. פעם לא הייתה תחרות כל-כך גדולה, והיום כל אדם שני רוצה להיות זמר. אני, טוב לי איך שאני. הייתי זמרת השנה, הייתי הכי גבוה שאפשר והכי למטה. גם אם לא אוציא יותר תקליטים כל החיים, אני שלמה עם עצמי, כי את שלי עשיתי. הגעתי לשלב שזה לא אקוטי. יש לי הרבה חברים וחברות מהתחום, שאם הם לא מוציאים תקליט, הקיום שלהם בסכנה".

- הבערה הפנימית שלך כבתה?

"בגיל 17 היה לי חלום להוציא תקליט, והגשמתי אותו ועוד שלושה חלומות כאלה. לא חלמתי שאגיע למצב שהשירים שלי יהיו מוכרים ואנשים ידעו לשיר אותם. אני חושבת שאני לא הזמרת הכי טובה בעולם, אני לא חזירה, ואני לא עושה תקליט רק כדי לעשות אותו. אני שמחה שזה לא המיקוד שלי בחיים. יש לי חברים שנמצאים במצוקה בגלל שהמוזיקה היא המהות היחידה שלהם. יש לי חלומות".

- להיות פסיכולוגית קלינית?

"אני לא הולכת כל-כך רחוק. יש עוד מבחן מתאם, תואר שני, התמחות. בגיל 60 אולי אהיה פסיכולוגית. עכשיו יש לי פנטזיה להיות פסיכיאטרית, אבל אין לי כוח ללמוד עוד שבע שנים רפואה".

- ממה את מתפרנסת בשנים האלה, מהופעות?

"אני כמעט לא מופיעה. אני מתקלטת מוזיקה של שנות ה-80 ומקריינת הרבה פרסומות. עכשיו רצה הפרסומת של H&O".

- וקמפיין חדש לבגדי הריון של המעצבת אבישג ארבל. כסף טוב, אבל עדיין לא אמנות.

"יש לי הלהקה עם אלי, והמוח מתפתח בלימודים".

- ואיך כל זה משתלב עם הכניסה שלך לריאליטי שהכיל אוסף "לשעברים"?

"הייתי במקום שהייתי צריכה שינוי רדיקלי. הציעו לי הרבה כסף כדי לעשות את זה, ונראה לי שזו תהיה חוויה משעשעת להתעסק במוזיקה ולעזוב מתי שאני רוצה".

- היית עושה את זה שוב?

"לא. מאוד התלבטתי, לא אשקר. שש פעמים ביטלתי וחזרתי בי, אבל אני לא מצטערת על כלום אף פעם כי זה חסר טעם. אולי זה לא הועיל לי, אבל אני לא חושבת שזה הזיק. אף אחד לא זוכר את זה".

- זוכרים.

"אז סבבה. הייתי שם שבועיים והמשכתי הלאה. זאת הייתה חוויה. זה הכניס אותי לפרופורציה. אני לא יכולה לפרט, כי זה עמוק מדי, אבל כשבאתי הביתה וניקיתי אותו כמו מטורפת כדי להרגיש שהוא שלי, זה היה הכי כיף להיות בבית שלי".

- נדמה שהפער בין התדמית של איגי הזמרת לבין איגי הבן אדם הוא עצום.

"נכון. אף פעם לא הייתי קלולס. אני סופר אחראית ורצינית, ואם אני רוצה משהו אני אתאבד עליו. אני לא מאחרת בחיים, וכל הציונים שלי הם מעל 95. אני מתבאסת נורא מכל מה שכותבים עליי, ואני לא יכולה לסבול שאומרים שאני פליטת ריאליטי, כאילו השבועיים האלה מחקו את כל מה שעשיתי קודם. זה נראה לי לא הגיוני. חשבתי להגיב על זה בפייסבוק, אבל החלטתי שיחשבו מה שיחשבו".

- עכשיו את רוצה שיחשבו על מוק סטריאו ולא על ההיריון שלך.

"שקט. לא מדברים עליו. בשנות ה-80 אלי היה שכן שלי בביאליק, ויום אחד הוא הזמין אותי אליו לשמוע סקיצות והציע לי לשיר איתו. עבדנו שלוש שנים על הפרויקט, והוא כולו שלו. ידיי רק בעיבודים. שנינו מחוברים לאלקטרו פופ של האייטיז, הסבנטיז והסיקסטיז; זה תקליט פאן, שמח".

- ובאנגלית. למה?

"צריך לשאול את אלי. בגלל שנולדתי בקנדה הוא חשב שיהיה לי קל לשיר באנגלית. אלי חשב שאולי זה לא יהיה מיועד רק לפה. יש אתר בשם 'בנד קמפ', אתר של להקות, שבו אפשר לקנות שיר או את כל האלבום, ואנחנו מפיצים את התקליט דרכו".

- דרך לא שגרתית לשווק תקליט חדש.

"זה נפוץ בעולם. התייעצנו עם חברת התקליטים, וזה המון כסף להוציא על הנייר. ככה זה להיות בזרם עם כולם, ולצמצם את האפשרויות לפיראטיות".

- זה כלכלי?

"לא בטוח. אני לא בטוחה שלהוציא דיסק זה כלכלי, אבל באינטרנט ההפסד קטן. אנחנו השקענו את רוב הכסף. לאלי יש אולפן בבית, חברה שהיא צלמת צילמה סטילס, אסף אמדורסקי, שהוא חבר, ביים את הקליפ; פרויקט משפחתי".

- הוצאתם סינגל אחד The Word is. יש קונים?

"אני אפילו לא בודקת. הכול זה אלי. לקחנו משרד יחסי ציבור כי חייבים להודיע לתקשורת שיוצא סינגל, יש השקה באחד בפברואר, מעט ראיונות, השתתפות ב'ינשופים', וזהו. אני לא הבולטת פה. הכול זה אלי. אני בחופשה".

- את לא מרגישה אחריות על הפרויקט?

"לא אחריות ענקית, בניגוד לאלבומים שהם שלי. זה תחביב רציני. גם אם לא יקרה עם זה כלום, נמשיך לעשות אותו. זה בכיף שלנו".

- ובלי ציפיות בכלל?

"יש פנטזיות שנצליח. אין הקטע של 'מה יקרה אם זה לא ייכנס לפלייליסט'".

- זה נכנס?

"עדיין לא. הוא יצא רק לפני שבועיים".

- את מרוצה מהאופן שבו ניהלת את הקריירה?

"כנראה לא ניהלתי אותה היטב. לא היה רצף. אני לא בנויה לחשוב עסקי. בתחילת הדרך חשבתי שאני יודעת הכול, ורק אחרי שנים קלטתי שהייתי קטנה ומפגרת ושחייתי בלה-לה לנד. כי כשמשהו מצליח והכול קורה, אתה חושב שתמיד זה ימשיך ככה".

- מתי התפכחת?

"בתקליט השלישי, אחרי הפרידה מחמי, כשהחלטתי להקשיב לעצמי. הרי אני אדם מלנכולי שאוהב דארק, ועשיתי תקליט אקוסטי. אנשים לא הבינו איפה נערת הפופ הזאת ששרה את 'מילווקי'. נפער דיסוננס. הקהל לא אוהב שינויים. הייתי רגילה להופיע מול 3,000 איש, ובתקליט השלישי אנשים לא הגיעו, כי לא רצו לשמוע את מילווקי באקוסטי".

- לא היה לך רצון להניע את הקריירה למקומות גבוהים יותר.

"זה לא תמיד עובד איך שאני רוצה. יכול להיות שהמומנטום חלף. אז במוק סטריאו אני יכולה לנוח. חוץ מהופעות עם אלי, אני לא מופיעה, כי לא בא לי לשיר שירים ישנים. כשיבוא לי להגיד משהו - אגיד. המוזיקה היא דם מדמי. אם אני לא כותבת כל היום מוזיקה זה לא אומר שאני מוזיקאית פחות טובה מאחרים. תראי את השופטים ב'כוכב נולד' וב'דה וויס'. אילו הם היו כותבים כל היום, איך היו מוצאים זמן לזה? יש לי חברים אמנים שאין להם שקל, והם לא ילכו לעבוד במלצרות כי זה לא מוזיקה. זאת הבחירה שלהם".

- ומה הלאה?

"קמפיין, תוכנית טלוויזיה שמאיר קוטלר, הסוכן שלי כבר עשרים שנה, ואני, עובדים עליה. אני הרבה יותר מבינה ומעורבת. אני עוקבת אחרי מה שקורה ומודעת, ולא עושים שום דבר בלי האישור שלי. אני האדם הכי עצמאי בעולם. אני בת יחידה לאימא, בלי אבא. אני לא יכולה להרשות לעצמי להידפק".