אל תתעמרו בדני דנקנר

פרויקט אכיפת שלטון החוק על ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, הפך בשנים האחרונות למעין פס ייצור של פרקליטות המדינה. מאז תחילת כהונתו ב-2006 התנהלו נגדו מספר חקירות במקביל, שנוהלו הן על-ידי המשטרה והן על-ידי מבקר המדינה, ומשלב מסוים של הבשלה, החל גם שלב הגשת כתבי האישום, השימועים וניהול המשפטים נגדו.

פרשה רודפת פרשה: אולמרט וסנגוריו נאלצו לבקש לדחות שימועים בפרשות כמו המינויים הפוליטיים והולילנד, מאחר שסנגוריו עדיין עמלים על הגנתו במשפט ראשונטורס-טלנסקי.

זהו אחד המקרים הבודדים שבהם גודלה של הפרקליטות, לעומת כל משרד עורכי דין אחר, בא לידי ביטוי: בעוד משפט ראשונטורס-טלנסקי מטופל על-ידי פרקליטות מחוז ירושלים, ופרשת הולילנד על-ידי פרקליטות מיסוי וכלכלה; עוסקים אנשי המחלקה הכלכלית בפרשת המינויים הפוליטיים של אולמרט, שמן הסתם תניב כתב אישום שלישי נגד אולמרט. וזה עוד מבלי להזכיר את התיקים שנסגרו בדרך, ממכירת בנק לאומי ועד הבית בכרמיה.

פס הייצור של החשדות והאישומים נגד אולמרט - מבלי לפקפק ברצונה הכן של מערכת אכיפת החוק לעשות צדק - רק מדגיש את השיטה: לפרק את תיק החשדות הכללי נגד בעלי תפקידים בכירים בפוליטיקה ובמשק לכמה פרשיות-משנה, ולהמשיך לטפטף לבתי המשפט עוד ועוד אישומים נגדם, לאורך חודשים ושנים.

מאחר שהתיקים הללו זוכים ממילא לחשיפה תקשורתית מקסימלית, גם בלא שהפרקליטות תנקוף אצבע לטובת עניין זה, הנאשם הבכיר מוצא את עצמו במצב כמעט בלתי אפשרי.

המקרה של דנקנר קיצוני מזה של אולמרט

יושב לו אדם, ראש ממשלה, שר, יו"ר דירקטוריון של בנק גדול וכיוצא באלה, ומוצא את עצמו עוסק בזרם בלתי נגמר של ענייניו הפליליים. עם סנגוריו עדיף לו לסכם על ריטיינר חודשי, שכן אין לדעת מתי יגיעו העניינים לסיום, אם בכלל. אם תיק פלילי אחד, ממשטרה עד ערכאת הערעור, לוקח שנים, רצף של 3-4 כתבי אישום הם חצי קריירה.

ובינתיים צריך לנהל, לצד המאבק המשפטי, גם קרב תקשורתי, ועל הדרך לשמור על זרם הכנסות, וגם על סיכוי לחזור לעמדת הכוח שאבדה. נשמע מאתגר אפילו למי שנשא בתפקיד הבלתי האפשרי של ראש ממשלה בישראל.

המקרה של דני דנקנר קיצוני אפילו יותר מזה של אולמרט. בספטמבר האחרון הוחלט להגיש נגדו כתב אישום, בכפוף לשימוע, בפרשת הבנק הטורקי פוזיטיף וכמה עניינים נוספים. השבוע צורפה לטיוטת כתב האישום פרשה נוספת, שגם עניינה קבלת הלוואה, לכאורה במירמה, מבנק הפועלים שבראשו עמד. בין שני המועדים האלה נכלל דנקנר ברשימת הנאשמים בכתב האישום שהוגש בפרשת הולילנד.

על עניין הולילנד אפשר להסכים שמדובר בחקירה אחרת, בפרשה אחרת, שלא ראוי לערבב שמחה בשמחה. אך שום נימוק - גם לא ניגודי עניינים של מקבלי ההחלטות בצמרת פרקליטות המדינה - אינם מצדיקים התעמרות שכזו בנאשם, בכיר, חזק ועשיר ככל שיהיה.

לכל אדם, אפילו הוא בתפקיד בכיר, נתונות זכויות היסוד שיש לכל חשוד ונאשם. גם העובדה שהם נהנים מפריבילגיות שאין לאחרים (כמו קביעת מקום ומועד החקירה, או העובדה שלפעמים מעצר כלל לא עולה על הפרק), אין פירושה שראוי לכרסם בזכויותיהם אלה.

לפרקליטות, אם רק תחפוץ בכך, יש יכולת להניע גלגלים שירמסו כל אדם, אפילו נאשמים כאולמרט ודנקנר, זמן רב לפני שרכבת האכיפה תגיע לתחנת ההרשעה. מן הראוי שהשימוש שהיא עושה בכוחה יהיה הוגן ומידתי.

לצד הצורך המוצדק לאכוף את הדין בעבירות של שחיתות ולמצותו בקפדנות עם בכירים, צריכים מוסדות התביעה להימנע מעינוי דין מתמשך, או מסתם חוסר הגינות, שיולבשו בהמשך בלבוש משפטי, הקרוי הגנה מן הצדק.