יתרון החרדים נשמר

שר השיכון, אריאל אטיאס, יכול לרשום לעצמו נקודת זכות על כך שהכניס לקריטריונים לזכאות לדיור בר-השגה עדיפות קלה ליוצאי צבא או שירות לאומי/אזרחי, וכן למשרתים בשירות מילואים פעיל (עד 20 נקודות מתוך 100), אך הוא הולך ראש בראש נגד המלצה חד-משמעית של ועדת טרכטנברג - להעדיף סיוע לאנשי מעמד הביניים, עד עשירון 7, שממצים כושר השתכרות אבל לא מסוגלים להתמודד עם שכר הדירה. את הקריטריון הזה אטיאס נפנף לחלוטין משולחן הקריטריונים.

אטיאס עשה מתיחת פנים לקריטריונים: במקום יתרון בוטה ושערורייתי למשפחות עם 4 ילדים ויותר, הוא הוריד את הסף ל-3 ילדים. עם זאת, הוא נתן עדיפות למספר שנות הנישואים. התוצאה: כאשר זוג חילוני ממוצע מתחתן, זוג חרדי באותו גיל כבר צבר 5-6 שנות נישואים ויש לו לפחות 3 ילדים. כלומר, נשמר היתרון לזוגות החרדים הצעירים, גם אם בצורה מעודנת יותר.

כושר השתכרות - לא צו גורל

למעשה, כל שיטת הסיוע הסוציאלי במדינה מתבססת על כך שיש להוכיח מיצוי כושר השתכרות כדי לקבל הטבה. כך זה בביטוח הלאומי, כך זה אפילו בדיור הציבורי ובסיוע בשכר דירה של משרד השיכון עצמו.

קשה לעקוב אחרי שטף הטיעונים והנתונים שאטיאס מציג, אבל כשנשאל על כך היום במסיבת העיתונאים, אמר: "זה לא נכון להחליט שמי ששפר עליו גורלו ויש לו עבודה עדיף על זה שגורלו לא שפר עליו ואין לו עבודה". מן התשובה הזאת אפשר להסיק שפרנסתו של אדם ניתנת מלמעלה, בלי קשר לשאלה אם הוא בכלל עושה מאמץ להתפרנס. לכן לא ניתן לקבל את הנימוק הזה. מיצוי כושר השתכרות איננו צו גורל.

כעת הסוגיה הזאת עוברת לזירה הפוליטית. ראש הממשלה, שברח מהתמודדות עם השאלה הזאת ולא קיים דיון בממשלה, יקבל את זה כמשבר קואליציוני. הדבר חייב להגיע לשולחן הממשלה לדיון רציני וממצה, שבמרכזו השאלה מיהו האזרח הישראלי הזכאי לסיוע בדיור ועל פי אילו קריטריונים.