כדורגל על פי התהום

בכנס שהתקיים השבוע במשרדיה של אופ"א בז'נבה שבשווייץ, חשף הארגון את דוח ה"בנצ'מארקינג" השנתי שלו, המהווה את הסקירה המקיפה ביותר על מצבו של הכדורגל האירופי. המחקר בן 124 העמודים מגלה בין היתר פרטים דמוגרפים מעמיקים על הליגות הבכירות בכל אחת מ-53 המדינות החברות באופ"א (כולל ישראל). הוא מפלח נתונים על השחקנים באירופה, האוהדים שמגיעים למגרשים, המאמנים שעומדים על הקווים, הבעלים שמקבלים את ההחלטות, וכו'. בשבועות הקרובים נתייחס כאן ב"גלובספורט" לכל הדברים האלו, אבל הפעם, בתור התחלה, בחרנו לתת דגש לליבה של הדוח: מצבו הכלכלי של הכדורגל האירופי, שבלשון עדינה, ממשיך להתנהל קרוב מאוד לתהום.

1. נתחיל מהשורה התחתונה המאוד שלילית: 665 מועדוני הכדורגל מהליגות הבכירות ב-53 המדינות החברות באופ"א, רשמו יחד הפסד נקי כולל של 1.6 מיליארד אירו בעונת 2009/10, זינוק של כ-33% לעומת 2008/09. בנוסף, 56% מהקבוצות באירופה דיווחו על הפסדים.

הנתונים האחרונים כמובן אמורים להדאיג, ולרמז על חוסר יכולת של הכדורגל לפעול כעסק כלכלי שמסוגל לקיים את עצמו. אבל בחינה מעמיקה יותר של המספרים מגלה לנו שגם בעידן של משבר כלכלי, הכדורגל הוא עדיין אחד המגזרים שממשיכים לצמוח באופן חסר תקדים: גם ב-2009/10 צמחו ההכנסות של הכדורגל האירופי, הפעם ב-6%, והסתכמו בשיא כל הזמנים של 12.8 מיליארד אירו. בין השנים 2006-2010 צמחו ההכנסות של הכדורגל האירופי בשיעור כולל של 42% - בזמן שכלכלת אירופה נכנסה באותה תקופה למיתון ורשמה צמיחה של 1% בלבד.

מה בעצם אומר לנו הדיסוננס שקיים בין הצמיחה המתמדת בהכנסות, לבין ההפסדים שנרשמים בסופו של דבר: שהכדורגל, על-אף נתוני הצמיחה הפנומנאליים שלו, לא תמיד מצליח להשתלט על הצמיחה הזאת. בתעשייה הזאת, שמערבת בתוכה הרבה מאוד אמוציות ורצון לנצח בכל מחיר, והרבה פחות שיקולים עסקיים "קרים" - לא תמיד מצליחים לשים את הרסן הדרוש.

ריאל מדריד היא דוגמא נפלאה לעניין הזה. היא רשמה גידול של 38% בהכנסות בין השנים 2006-2009, והפכה לאימפריה הכלכלית הגדולה ביותר בענף (עקפה את מנצ'סטר יונייטד כמועדון המכניס ביותר בגלובוס). הקבוצה הספרדית חשבה שזה יאפשר לה לבצע עסקאות לא הגיוניות: בקיץ 2009 היא רכשה את כריסטיאנו רונאלדו עבור 94 מיליון אירו, כנראה מתוך רצון ילדותי וחסר היגיון מקצועי של הנשיא פלורנטינו פרז לשחזר את פרויקט "הגלאקטיקוס" הראשון שלו במועדון, שבפעם הקודמת נכשל כישלון חרוץ. כמה חודשים לאחר שהפנומן הפורטוגלי נחת בברנבאו, פתאום גילו בריאל שהם לא באמת יכולים לממן את עסקת הרכישה המופרכת שלו, ולקחו הלוואות בסך 150 מיליון אירו מהבנקים "קאחה מדריד" ו"סנטאנדר", כדי להצליח ליישר קצת את חשבון העו"ש.

באופ"א מבינים את הבעייתיות הזאת: חוקי הפייננשל פייר-פליי אמורים במהלך העשור הקרוב להעביר באופן הדרגתי את הכדורגל האירופי למודל של ברייק-איבן. בעידן החדש של חוקי הפייננשל פייר-פליי, עסקאות כמו של רונאלדו ונתונים על הפסדי עתק של יותר מחצי אירופה - לא יחזרו על עצמם.

 דוח בנצ'מארק 2010 של אופ

2. כדי להגיע לנחלת הברייק-איבן, יצטרכו המועדונים באירופה לקצץ באופן משמעותי את ההוצאות, שהסתכמו ב-2009/10 ב-14.4 מיליארד אירו. הבשר המשמעותי ביותר בתוך ההוצאות הוא שכר השחקנים והעובדים המנופח: 8.2 מיליארד אירו. קשה אמנם לראות שחקן כמו ליאו מסי מקבל בשלווה הודעה על קיצוץ דרסטי מה-10.5 מיליון אירו שאותם הוא מקבל מדי עונה בברצלונה; יחד עם זאת, תהליך הקיצוצים הוא בלתי נמנע: בעוד המודל המומלץ על-ידי כלכלנים גורס כי הוצאות השכר של חברה צריכות להוות 50% בלבד מסך ההכנסות שלה, בכדורגל האירופי הממוצע עומד על 64%. יש אפילו כמה מקרים קיצוניים במיוחד של 119% (הליגה הקרואטית) ו-112% (סרביה).

מבין חמש הליגות הגדולות ביבשת, האיטלקית והצרפתית מתנהלות בצורה הכי פחות בריאה, עם יחס של 74% בין שכר השחקנים לבין ההכנסות. באנגליה, שהיא הליגה המכניסה ביותר באירופה (הכנסה ממוצעת של 134 מיליון אירו לקבוצה), מצליחים לשמור על מידה מסוימת של שפיות, עם יחס של 63%. בספרד עומד היחס על 59%.

מי שהולכת להיות המרוויחה הגדולה ביותר מעידן הפייננשל פייר-פליי היא הבונדסליגה: הרגולציות הכלכליות המחמירות בגרמניה גורמות כבר עכשיו לשכר השחקנים שם להסתכם ב-51% בלבד מכלל הכנסות המועדונים. כדי להבין את העוצמה הפיננסית של הבונדסליגה, שווה להזכיר שרק קבוצה גרמנית אחת סיימה את עונת 2009/10 עם הפסד (הכמות הנמוכה ביותר, כמובן, מבין הליגות הגדולות). בזמן שמועדונים דוגמת צ'לסי, מנצ'סטר סיטי, ברצלונה, ריאל מדריד, מילאן ואינטר יצטרכו לעשות התאמות משמעותיות כלפי מטה כדי לעמוד בפייננשל פייר-פליי, בגרמניה יוכלו להמשיך להתנהל כרגיל - וכתוצאה מכך, מועדוני הבונדסליגה יוכלו לגייס שחקנים טובים יותר, ולצמצם באופן משמעותי את הפערים שלהם מהמועדונים הגדולים באנגליה, ספרד ואיטליה.

3. מה אפשר ללמוד מדו"ח הבנצ'מארקינג החדש על ליגת העל שלנו? ההכנסה הממוצעת של קבוצה בליגה בעונת 2009/10 הסתכמה ב-5 מיליון אירו, נתון גבוה משמעותית מה-3 מיליון אירו שנרשמו בעונת 2008/09. הנתון הזה מפתיע מאוד על רקע העובדה שבין שתי העונות הורחבה הליגה מ-12 ל-16 קבוצות, מה שהיה אמור להוריד במידה מסוימת את הממוצע. אבל הנה הטוויסט: בעונת 2009/10 העפילה מכבי חיפה לשלב הבתים של ליגת האלופות, וגרפה באותה שנה הכנסות שיא שמוערכות ב-85-90 מיליון שקל. יחד עם קמפיין יוצא דופן של הפועל ת"א באותה עונה בליגה האירופית, שהביא את המועדון אל הכנסות שנעו סביב 45 מיליון שקל - הצליח ממוצע ההכנסות להתנפח ב-66% בתוך שנה אחת.

ישראל ממוקמת במקום ה-20 באירופה (יחד עם הליגות בפולין ורומניה) בכל הקשור בייצור ההכנסות, לפני מדינות כצ'כיה, קפריסין, סרביה, קרואטיה, הונגריה, סלובניה וליטא. כך שלמרות האהבה בישראל להלקאה עצמית, במיוחד כשמדובר על כדורגל ישראלי, המספרים מראים שהניהול הפיננסי כאן הוא בסך הכל סביר לחלוטין.

מבין 30 הליגות הכי מכניסות באירופה, רק 4 הצליחו לסיים את העונה באיזון או ברווח כספי. ישראל אמנם לא בין ה-4 האלו. היא לא היתה שם גם בכל השנים הקודמות בהן פורסם דוח הבנצ'מארק. אבל כמות הקבוצות שמפסידות כאן כסף היא בסופו של דבר מינורית.

הרוב המוחלט של קבוצות ליגת העל מתנהל בהתאם ליכולת שמאפשרות להן ההכנסות ממכירת כרטיסים, מהטוטו, מההתאחדות, הספונסרים, והעירייה המקומית. אולי גם כי קשה למצוא בארץ יותר מדי פראיירים שיסכימו לממן הפסדים של מועדון כדורגל.