כובשים את המסך (הגדול)

הדקה ה-88 בהתמודדות בשבת בין ליברפול למנצ'סטר יונייטד, והיציעים באנפילד מתפוצצים. דירק קאוט כובש שער ניצחון ושולח את החברים אל הקהל, את הקהל לשמיים ואפילו את קני דאלגליש אל היציעים בהתפרצות שמחה שלא הייתה מביישת את ימיו הגדולים כשחקן.

כדי להבין מה הופך כל התמודדות, אפילו במפעל משני, בין ליברפול למנצ'סטר יונייטד למשהו שהקרב בין צ'לסי למנצ'סטר סיטי, למשל, לעולם לא יהיה, צריך לצפות בסרטים כמו "יונייטד", שישודר הערב (ג', 22:00, "yes 3"). יכול מאוד להיות שכאוהד מנצ'סטר יונייטד, אני פסול לעדות (צפיתי בסרט הזה בעיניים לחות מדמעות), אבל בכל זאת אנסה.

מעשה בקבוצת כדורגל, טובה אבל לא מצוינת, ובמאמן סקוטי שאפתן שמחליט להמציא את הכדורגל מחדש בעזרת שחקנים צעירים, כשהמודל שלו אינו מתחומי הממלכה המאוחדת אלא דווקא מהמועדונים הגדולים של אירופה באותה התקופה. מבחינת הבריטים, מדובר היה לא רק ברעידת אדמה מחשבתית, אלא בחילול הקודש ממש: לא בכדי נפתח הסרט בתיאור הקונפליקט בין מאט באזבי ליו"ר התאחדות הכדורגל האנגלית, שמבקש למנוע ממנו להשתתף במפעל האיזוטרי המכונה "גביע אירופה לאלופות" (לימים ה"צ'מפיונס ליג"), וגם כאשר הוא נכנע לו, הוא מסרב לדחות - ולו את משחק הליגה הזניח ביותר - בכמה ימים או אפילו שעות, בכדי לאפשר לקבוצה להתאושש מהמשחקים באירופה (ובעקיפין, וזה אולי הגילוי הגדול בסרט הזה מבחינת רוב הצופים, גורם לקבוצה למהר מדי לשוב למנצ'סטר מבלגרד דרך מינכן).

החזון של באזבי, הוא הכוח המניע לא רק את עלילת הסרט הזה, אלא במידה בלתי נתפשת כמעט עבור צופה מרוחק, את הדרך שבה מתנהלת יונייטד עד עצם היום הזה, ובאופן שבו תופס למשל אלכס פרגוסון את עצמו כממשיך דרכו של באזבי, או ראיין גיגס כממשיך דרכו של בובי צ'רלטון.

"יונייטד" הוא סיפורו של אסון מינכן מבעד לעיניו של בובי צ'רלטון, מהרגע שבו קיבל לראשונה את חולצת ההרכב (בלילה שלפני המשחק הוא לא נרדם מרוב התרגשות, יוצא ברגל לטייל סביב האצטדיון, וכמעט נעצר על ידי שוטר שאינו מזהה את השחקן האלמוני), ועד לרגע שבו חזר לשחק אחרי האסון. מבחינה קולנועית, אפשר שצפיתם כבר בסרטים טובים יותר (מה גם שהסוף כאן ידוע, לרע ולטוב שבא אחריו), אבל בז'אנר הבעייתי של סרטי ספורט (אף אחד לא מצליח ליצור סרטים שיתחרו בדרמה שמספק הספורט עצמו. למעט אולי בייסבול, אבל בייסבול אינו בדיוק ספורט), מדובר בהישג לא מבוטל, שלא מוכרחים להיות אוהדי מנצ'סטר יונייטד כדי ליהנות ממנו.

הגיבור השני של הסרט הוא ג'ימי מרפי, מי שהיה עוזר המאמן של מאט באזבי. הנאום שלו בפני חברי הנהלת יונייטד שמתכננת לסגור את הקבוצה לאחר האסון, הוא הדנ"א של המועדון עד לעצם היום הזה. אגב, מרפי הוא "האנקדוטה הישראלית" בסרט: היה מאמן נבחרת ווילס ונעדר מאותה טיסה הרת אסון ממינכן כיוון שאימן את נבחרתו במשחק מול נבחרת ישראל באותו הערב שבו שיחקה קבוצתו בבלגרד.