"כילד, מעולם לא חשבתי על עצמי בחלל; היום יותר קל להגיע לירח"

הקולונל ביל מקארתור לא מוטרד מכך שלא כולם יודעים שהוא אסטרונאוט. "לפעמים אנשים ששומעים שאני אסטרונאוט אומרים 'אני מצטער שאני לא מזהה את השם שלך'", הוא מספר, "אבל אני לא מצטער על זה. טיסה לחלל תמיד תהיה עניין מיוחד, אך תקוותי שהיא לא תהיה עניין רק לאנשים ספורים, אלא לכולם".

מקארתור, שהשתתף בכנס החלל השנתי על שם אילן רמון שעורכים משרד המדע ומכון פישר, נולד בארה"ב ב-1951, עשור לפני היציאה הראשונה של אדם מחוץ לאטמוספרה. "מעולם לא חשבתי על עצמי בחלל. לא דמיינתי אפילו. אנשים שהכרתי לא עשו דברים כאלה, זה היה לאנשים אחרים".

הוא התגייס לצבא ארה"ב ושירת כטייס מסוקים, לצד לימודי אווירונאוטיקה לתארים מתקדמים. "ואז קרה דבר. למשימת החלל של 1969 יצא צוות שבו היה מישהו עם רקע בדיוק כמו שלי. כל מה שהיה חסר לי בקורות החיים היו דברים שממילא רציתי להשיג. ואז אמרתי: 'המממ'".

מקארתור העקשן פנה לנאס"א לא פחות משבע פעמים. "בסופו של דבר הם קיבלו אותי לעבודה, אבל לא כאסטרונאוט, והבדיחה הייתה שנמאס להם שאני מגיש מועמדות".

- מה כל כך משך אותך בחלל?

"המין האנושי תמיד התעניין בלהתרחב ולראות מה נמצא מעבר לאופק. אם אני אשאר במקום אחד, אני אשתעמם. תמיד ארצה לעלות על הגבעה כדי לראות מה יש שם".

כן השיגור נעלם

ואז זכה מקארתור להצעה שלה המתין כל חייו. "שאלו אותי 'אתה מוכן לעשות ניסויים ביולוגים בחלל? ואמרתי 'אני מוכן לעשות כל מה שתרצו בחלל'". בשנת 1992 הוא יצא לטיסתו הראשונה.

"זה היה מדהים יותר ממה שיכלתי לדמיין. אתה משוגר, ואתה יודע שמשהו שציפית והוכשרת אליו, עומד סוף סוף להתגשם. יש אסטרונאוטים שנבהלים בנקודה הזו, אבל אני שמחתי מכדי להיבהל. את ההחלטה לעשות את זה, למרות הסיכון, קיבלתי עוד קודם לכן ושמתי אותה מאחורי. חוץ מזה, המתקן בו אנחנו קשורים בעת השיגור ממש לא נוח. אתה יודע שאם תשוגר, תצא מהמתקן תוך שמונה דקות ולעומת זאת אם יהיה כשל בשיגור, תהיה תקוע שם לפחות שעה".

- ואז?

"ברגע אחד, כן השיגור שרואים מן החלון פשוט נעלם, ואתה מרגיש עליך כובד כאילו יושבים עליך עוד שניים כמוך. אתה מעוך לתוך הכיסא ויודע - הלילה לא תישן בבית. לכמה זמן הכול משקשק כמו רכבת הרים, ואז שקט. מסתכלים למכשור לראות שהכול בסדר, ופתאום אין כלום ואתה מרגיש כאילו אתה עומד לעוף מתוך הכיסא. אתה מבין שאתה בחוסר כבידה, וזה לא דומה לשהות בתוך מתקן שמדמה את זה. כל דבר אמיתי שאתה חווה בחושים שלך הוא טוב יותר מההדמיה. ואז כל אחד מאיתנו שחרר את העיפרון שהחזיק ביד והם צפו מולנו ואז הבנו - זה באמת קרה".

- זה היה מדהים כמו שדמיינת?

"זה מרהיב. הכי מדהים זה ללכת בחלל וממש לראות, גם בפריפריה של שדה הראיה שלך, את החושך והכוכבים. אתה מבין שיש רק חליפת חלל דקה בינך - ובין כלום. וכדור הארץ נראה מדהים מהחלל".

- היו לך חששות?

"פחדתי שתהיה לי משימה שלא אוכל לבצע. פתאום שקע לא נכנס לתקע מסוים. אולי זו לא אשמתך אבל אתה האיש שנבחר כדי לעשות את זה ולא הצלחת לבצע את המשימה, אחרי כל מה שהושקע בה ובך. אם אתה לא תעשה את זה, אי אפשר יהיה לעשות את זה בסיבוב הזה, כי הלו"ז כל כך צפוף. זו חרדה נוראית".

אין רוח ואין ריח

בשנת 2005 מקארתור המריא שוב, הפעם לתחנת החלל הבינלאומית. הוא שהה במקום 190 יום, יותר מחצי שנה, מתוכם 173 יום עם אסטרונאוט אחד נוסף בלבד. "אני קורא לוולרי טוקרב 'אחי לחלל'", הוא מספר, "פיתחתי איתו קשר כמו שיש לי רק עם אחי האמיתי, למרות שאנחנו כמעט לא מתראים כי הוא ברוסיה ואני בארה"ב. אנחנו מאוד קרובים רגשית".

- למה התגעגעת?

"כשחזרנו, הדבר הראשון שהרגשתי כשפתחו את מכסה החללית, היה אוויר. קר ויבש. בתחנת החלל יש מזג אוויר נעים מאוד אבל אין רוח ואין ריח. כשפתחו את החללית נפל עלינו קצת קש. הרחנו את הטבע פתאום וזה היה נהדר. ואז הוציאו אותנו ונתנו לנו תה. בחלל כל דבר נשתה עם קשית מתוך שקית, אז אין לו ריח. התגעגעתי לריח של הקפה שלי".

אחרי שסיים את המשימה הרביעית, החליט מקארתור להישאר על כדור הארץ. "אמרתי למפקדים שלי שאני רוצה עבודה בחדר שבו אשתה קפוצ'ינו כל היום". בנאס"א מינו אותו לאחראי על הבטיחות בטיסות המאוישות.

- מה אתה חושב על התיאוריה שלפיה ההליכה על הירח הייתה בעצם קונספירציה?

"חברים טובים שלי הלכו על הירח ואני מאמין לכל מילה שהם אומרים. אני מכיר את החלל וחושב שזה הרבה יותר קל להגיע היום לירח, מאשר לשמור כזה סוד מכולם".