פויר על הבר: במועדון העסקי-אקדמי

יום ראשון בערב, הבית הירוק ברמת אביב.

האירוע: מפגש המועדון העסקי-אקדמי של אוניברסיטת תל אביב. במרכז הערב, רב שיח בנושא חרדים וחילונים בישראל, בהנחיית העיתונאי סבר פלוצקר מידיעות אחרונות, ובהשתתפות פרופ' מנואל טרכטנברג וחבר הכנסת משה גפני.

עד שיתחיל השיח יש מינגלינג איכותי למחצה וכיבוד מושקע למדי. השתייה, כמה מאכזב, קלה וחמה בלבד. האווירה מאוד עסקית-אקדמית. לכולם תגי שם. אני מבחין ברוני חזקיהו, בצבי זיו, ברמי לוי שלוחץ את ידי בחום כמו תמיד כי הוא כנראה חושב שאני מישהו אחר, בגבי לסט ובאחרים. מהצד של האקדמיה אני מבחין בנשיא האוניברסיטה, פרופ' יוסי קלפטר, ובפרופ' דפנה ברק-ארז שמונתה החודש לבית המשפט העליון. כולם מנשנשים ומקשקשים בכיף. אף על פי שהערב אמור לעסוק בחיים משותפים עם חרדים אין אף חרדי בחדר, למעט גל"צניק צעיר עם פאות ארוכות. נראה שזו הנוסחה המנצחת לחיים משותפים.

"גם אתה פה?", מפטיר לעברי עמוס שפירא, נשיא אגודת ידידי האוניברסיטה, שכנראה לא ישכח לי לעולם שכתבתי עליו פעם שהוא לא מחמיץ שום אירוע ושלדעתי הוא לא אכל ארוחת ערב בבית משנת 2005. אני מחייך אליו את החיוך הכי מקסים שיש לי והולך לעמוד ליד שני הסחבקים שלי, גד פרופר ולוי יצחק.

אני מת על גד פרופר ועל לוי יצחק, וגם הם, כך נדמה, מחבבים אותי. אנחנו מדברים בנעימות על נושאים ברומו של עולם. פרופר חולק איתנו סיפור שמעניינים ממנו כבר שמעתי על הרפתקאותיה של שגרירת ניו זילנד עם האופניים להשכרה בתל אביב, מה שמביא את לוי יצחק לספר לי על הקושי בגיבוש מחירון לוי יצחק לאופניים.

לאולם נכנס פרופ' מנואל טרכטנברג, ובני שיחי מאבדים בי כל עניין. אפשר להבין אותם. גם אני ניגש לטרכטנברג, אבל ממש לפני שאני מגיע ללחוץ את ידו ולשאול שאלה או שתיים, נדחף בינינו עמוס שפירא ומארגן פוטו-אופ לכל המכובדים. מגיע גם ח"כ משה גפני, ונוכחותו מגדירה מחדש את הזרות.

אנחנו מתבקשים לעלות לאולם. כשאני עובר בדלת עומד שם עמוס שפירא. "גם אתה פה?", הוא מפטיר לעברי שוב, ושוב אני מחייך אליו את החיוך הכי מקסים שיש לי.

יש ברכה מצולמת של ראש הממשלה, שמעלה על נס את פועלו למען החינוך בישראל ובכלל. ציונות ומצוינות, אומר נתניהו, אלה הערכים המובילים אותנו בתחום החינוך. ציונות ומצוינות, הוא חוזר. איזה מזל שהערכים מתחרזים; כך אין צורך למנות את שאר הערכים של ממשלתו, שלא מתאימים מבחינת המשקל: אפליה, הפחדה, הפרטה, בריחה מאחריות ובידוד בינלאומי.

שהפרופסור ידבר ראשון

שפירא חוזר לבמה ומראה שוב את השקף המפורסם שלו, שבו ניתן ללמוד שמספר הפרסומים המדעיים היוצאים מאיראן גדול מזה היוצא מישראל.

אין חולק, הוא אומר, שהחברה שלנו שסועה מתמיד, ומזמין את הדוברים לעלות לבמה. הוא מציג אותם בקטע לא יפה: מונה באריכות ובעונג את תואריו של טרכטנברג, ומפטיר במין זלזול חצי מוסווה שחיוך ליודעי ח"ן מתלווה אליו, "השכלה תיכונית וישיבתית", כשהוא מציג את גפני.

נשגב מבינתי איך אדם שהקדיש את חייו לצבירת הון מרשה לעצמו לזלזל באדם המשרת את הציבור באמונה שנים ארוכות, רק כדי לשאת חן בעיני קהל מנופח משביעות רצון עצמית. אותי זה מגעיל. אני בטוח שעוד ניפגש, שפירא ואני, אז הנה עוד משהו שהוא יכול לנטור לי טינה בגללו.

פלוצקר, בסוודר אדום, פותח: למרות כל המאמצים לשילוב החרדים בכוח העבודה, הרי הדבר אינו ממריא. למה החרדים דחו את דוח טרכטנברג, הוא שואל. שטרכטנברג יענה ראשון, אומר גפני במרירות, אחרי הכול הוא פרופסור ואני כולה למדתי בישיבה. אבל פלוצקר מתעקש וגפני לוקח את המיקרופון.

מאותו הרגע זה מופע היחיד שלו. מבחינת רטוריקה, כריזמה ואמונה בצדקת הדרך שלו, גפני לועס את טרכטנברג, את פלוצקר, את שפירא ואת כל הקהל יחד. היה תענוג לראות את זה.

גפני בלהבות. הוא כותש את הדוח - נתניהו חיפש תירוץ וטרכטנברג היה רק תירוץ; הוא מזכיר לקהל שיהדות התורה תמיד תמכה בהגדלת תקציב החינוך; הוא מצהיר שאף אחד לא יגיד לו מה לעשות; תוהה איך לא מצאו ולו חרדי אחד שיהיה ראוי להשתתף בדיונים על החרדים, ועוד. חוץ מזה, הוא גם מצחיק לאללה. הקהל, שלא אוהב חרדים אם יורשה לי להמר, נע בכיסאות בחוסר נוחות ונוהם בכעס.

טרכטנברג מקבל את רשות הדיבור. למיקרופון שלו יש הד מטורף שגורם לו להישמע כמו אלוהים בסרטים, אבל דבריו תפלים. הוא טוען - לא ברור לי למה - שהתהום בין חרדים לחילונים היא איום קיומי. הוא מנתח כפסיכולוג את שני הצדדים: הם מאוימים, ולכן מגיבים בדפנסיביות שמוליכה לאגרסיביות. זה חמור, אומר הפרופסור, ואם לא נעשה משהו לא נצא מזה!

פלוצקר שואל שאלה רפה כלשהי על הפחד ההדדי, וגפני לוקח את המיקרופון ושוב נוסק. הוא מונה את הישגי החרדים, את ההשתלבות שלהם, את ארגוני החסד, מצהיר שהוא ציוני לא פחות מכל אחד אחר פה, ואומר שוב: אני לא מקבל את לימודי הליבה. אף אחד לא יגיד לי מה לעשות. הוא עובר אחד-אחד על הספינים המופנים נגד החרדים - הגזענות, הדרת הנשים, חוק טל - וכותש אותם, תוך שהוא מצביע על צביעותם של לבני ומופז. הקהל מקבל בדיוק את מה שעושה לו רע, כלומר טוב, כי הכי טוב להרגיש צודק.

רשות הדיבור לטרכטנברג וכולם חוזרים להתנמנם. הפרופסור מדבר על סמנטיקה ומשתמש במילים כמו דיכוטומיה והטרוגני. צריך לבנות גשר בין העולמות, הוא אומר, ולא שוכח להזכיר את השואה.

גפני שוב חובט: תעשו גם אתם חשבון נפש, הוא אומר לקהל, כשאתם מדברים על חינוך, הרי החינוך שלכם לא שווה כלום.

זה נמשך עוד שניים-שלושה סיבובים, כולל שאלות מהקהל. אף אחד לא לומד שום דבר חדש. אחר כך קינוחים, והביתה.