כמאמר הקלישאה, "עוד זה מדבר וזה בא". שעות אחדות לאחר שנחתם אתמול המתווה להסדר חוב בדלק נדל"ן של יצחק תשובה, מצא עצמו איש עסקים עתיר נכסים נוסף, יוסי מימן, נכנס לאותו נתיב ידוע מראש שהתוו קודמיו, לאחר שחברת אמפל שבשליטתו לא שילמה את תשלום הקרן השנתי למחזיקי אג"ח ב' שלה, בהיקף כספי של כ-105 מיליון שקל (והסתפקה בתשלום הריבית בלבד, בהיקף של כ-21.5 מיליון שקל).
כללי המשחק כבר ידועים היטב לשני הצדדים. בעל השליטה, אשר החברה שבבעלותו לא מסוגלת לפרוע את חובותיה, נותן תחילה למחזיקי האג"ח הצעה ראשונית נמוכה, שאותה יכנו הללו "מעליבה", תוך שהם מציינים ש"אם זה לא היה עצוב, זה היה ממש מצחיק" - בדרך כלל במהלך אסיפה קולנית, שבה יתקפו את בעל השליטה על המהלכים שביצע, ואשר תספק כותרות עסיסיות לכלי התקשורת.
בהמשך, ימונו נציגויות למחזיקי האג"ח, ההצעה הראשונית תשופר עוד כמה פעמים, עד הסוף הידוע מראש - חתימה על הסדר חוב, שלאחריו יטען בעל השליטה שכוונותיו היו טובות לכל אורך הדרך, ובהינתן המצב בעסקיו, הוא פעל כמיטב יכולתו, ואף יטען שנעשה לו עוול לאורך כל התהליך.
מהצד השני, הנציגויות של מחזיקי האג"ח ינסו להצטייר כמי שהשיגו את ההסדר הכי טוב עבור המחזיקים (וזאת למרות שבדרך יגבו שכר טרחה של מיליוני שקלים לטובת "יועצים", "כלכלנים" ו"משפטנים", אשר ייגרע מהתמורה למחזיקים באג"ח), וינסו להציג את עצמם כמי שהצליחו "לכופף" את בעל השליטה, ולגרום לו להכניס את היד עמוק לכיס.
הנציגה ספגה את הזעם
אל תוך הכרוניקה הידועה מראש הזו צועד יוסי מימן בראש מורם, מבלי לסטות ולו בצעד אחד מהשביל המוכר. לאחר שהודיע בחודש דצמבר כי בכוונת אמפל לבקש דחייה של שנתיים בתשלומי הקרן של האג"ח, בהיקף כולל של כ-870 מיליון שקל, הגיעה נציגתו של מימן, סמנכ"לית הכספים של אמפל, אירית אילוז, אל האסיפה הראשונה שכונסה בתחילת חודש ינואר, ללא כל הצעה קונקרטית או נכונות לספק תשובות לשאלות הרבות.
תחת זאת ישבה אילוז וספגה את כל הזעם שהוטח בה מצד מחזיקי האג"ח, מוסדיים ופרטיים כאחד, על התנהלות החברה בשנים שקדמו להסדר, תוך שהם שולפים את "נשק יום הדין" ומאיימים בפירוק החברה. עבר עוד חודש, מחזיקי האג"ח מינו שתי נציגויות נפרדות - האחת של מחזיקי האג"ח אשר החוב שהיה אמור להיות משולם להם אמש לא נפרע (סדרה ב'), והשנייה של מחזיקי האג"ח מסדרות א' ו-ג' - ובעל השליטה הגיש את ההצעה הראשונית שלו כלפיהם. שלוש סדרות האג"ח של החברה נסחרות כיום בתשואות של 36%-80%. החברה עצמה נסחרת לפי שווי שוק של 72 מיליון שקל, לאחר ירידה של 85% במנייתה מתחילת 2011.
ההצעה הראשונית, כצפוי, לא נראית מרשימה למדי - מימן הודיע כי הוא מוכן לוותר על שכרו בשנים 2012-2013 (ב-2010 הסתכם שכרו של מימן ב-3.4 מיליון דולר), וכן הציע תשלום מותנה של 100 מיליון שקל בגין החזקותיו האישיות ב-EMG, החברה אשר הקימה את צינור הגז ממצרים לישראל, ואשר ההזרמה המשובשת של הגז ממנו היא הסיבה שבגינה לא יכולה אמפל (המחזיקה 12.5% ממניותEMG) לעמוד בפירעון חובותיה.
מותנה, שכן רק אם בעתיד יקבלו בעלי המניות של EMG תשלום מהחברה - בין אם בדרך של חלוקת דיבידנד או כתוצאה מהתביעה המשפטית שמנהלת אמפל כנגד ממשלת מצרים - יעביר מימן למחזיקי האג"ח את הפיצוי, בתמורה להסכמתם לדחיית פירעון קרן החוב בשנתיים.
המוסדיים משחקים את המשחק
המשקיעים המוסדיים משחקים גם הם את המשחק. הנה תגובה שקיבלנו ממנהל השקעות מאחד מבתי ההשקעות הגדולים, אשר אמר על ההצעה: "זה נראה כמו בלון ניסוי. אני לא מתרגש שהחברה התחילה את המו"מ מנקודה נמוכה, כל ההסדרים התחילו ככה".
וכמו שבנציגות, או במקרה של אמפל בשתי הנציגויות הנפרדות, יש כמה נציגים שמדברים בכמה קולות, גם בקרב המוסדיים היה מי שלקח על עצמו את הקו האגרסיבי יותר: "לא נפסיד כלום בפירוק החברה. להיפך, נחסוך", אמר היום אנליסט חוב באחד מהגופיים המוסדיים המחזיקים באג"ח אמפל, הסבור כי ההצעה של מימן להפחית את דמי הניהול ל-12 מיליון שקל לשנה אינה סבירה. "זה סכום מאוד גבוה ביחס לחברה שיש בה נכסים שלמנהלים אין תרומה מכרעת לגביהם".
בחודשים הקרובים ימשיך הטנגו בין הצדדים, אשר בסופו של דבר ימצאו את העמק השווה ויחתמו על הסדר חוב. מה הבעיה העיקרית בהתנהלות הזו? שהיא לא יעילה, אורכת זמן רב, ובדרך שורפת הרבה מאוד כסף, אשר הולך לנותני שירותים למיניהם, וגם מתבטא בשווי החברות, שנמצאות תחת לחץ הכותרות.
אלא שנראה שכל הצדדים המעורבים בעניין - בעלי השליטה, מחזיקי האג"ח ונציגיהם - לא הגיעו לבגרות מספקת, אשר תאפשר להם לוותר על הריטואל הקבוע, ולהגיע להסדר מהיר והוגן אשר ייטיב עם כולם.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.