תהילה עולה ביוקר

איל ברקוביץ' הוא טלוויזיה טובה. טלוויזיה טובה, במובן הקפיטליסטי של הביטוי, אמורה להזריק עונג במנות גדולות ועקביות - וזה בדיוק מה שברקוביץ', בקלות האיש הכי כן במרחב הציבורי בישראל, עושה. גם כשהוא מעצבן אנשים הוא בעצם מענג אותם: הם מרגישים רגשות, חייבים לדבר עליהם, אצל חלק ממש שומעים בדיבור שהלחץ דם שלהם עולה, הם מגורים.

בגלל שברקוביץ' הוא טלוויזיה טובה, היה ברור שהכתבה עליו בתכנית "פנים אמיתיות", ששודרה אמש (ד') בערוץ 10, תהיה טלוויזיה טובה (למרות שזה קצת מגוחך, תודו, להתיימר להציג את הפנים האמיתיות של בנאדם שמעולם אפילו לא ניסה להציג פנים לא אמיתיות). אבל טלוויזיה טובה היא (כמעט אף פעם) לא טלוויזיה חשובה. טלוויזיה היא חשובה, בגדול, רק כשהיא מכריחה את הצופה לחשוב על דברים שהוא לא רוצה לחשוב עליהם. "פנים אמיתיות" עם איל ברקוביץ' הצליחה להיות טלוויזיה חשובה במשך משהו כמו חמש דקות, שזה אגב הישג לא רע בכלל בטלוויזיה מסחרית.

ההישג הגיע בחלק שהוקדש ליחסים בין ברקוביץ' לשני הבנים שלו (בני 11 ו-7), יחסים שיכולים ללמד אותנו הרבה על המחיר האמיתי של להיות ספורטאי מקצועני ברמות הגבוהות. במיוחד כי המחיר הזה, טוען הסופר האמריקני דייויד פוסטר וואלאס במסה הנפלאה "האומנותיות המקצוענית של שחקן הטניס מייקל ג'ויס כפרדיגמה לדברים מסוימים על בחירה, חופש, משמעת, שמחה, גרוטסקיות ושלמות אנושית", הוא משהו שאנחנו, כתרבות, מעדיפים להדחיק.

"עדיף לנו לא לדעת את סוגי ההקרבות שספורטאים מקצוענים עשו כדי להיות כל כך טובים בדבר פרטיקולרי אחד", כותב וואלאס. "הו, אנחנו נעלה קלישאות עסיסיות על ההרואיזם הבודד של אתלטים אולימפיים, הכאב והשקטת הכאב בפוטבול, ההשכמות המוקדמות ושעות האימון והדיאטות, הפרישות לפני הנסיקה, וכו'. אבל העובדות הממשיות של ההקרבות דוחות אותנו כשאנחנו רואים אותן... אנחנו מעדיפים לא לשקול מקרוב את התגובות המהממות בתפלות ובפרימיטיביות שלהן שספורטאים נותנים בראיונות אחרי תחרויות או לשקול איזה התרוששות מנטלית מאפשרת לאנשים באמת לחשוב כמו שנראה שספורטאים גדולים חושבים".

ספורטאים גדולים, וברקוביץ' בלי ספק היה ספורטאי גדול, לא חושבים כמובן בדיוק באותה צורה. אבל מה שמאחד ביניהם היא המחויבות "המוקדמת והטוטאלית לשדה אחד של מצוינות", כותב וואלאס, שמשמעותה "הכללה של כמעט כל היבט אחר של חיים אנושיים בכישרון נבחר אחד ובמרדף (אחריו). הסכמה לחיות בעולם שהוא, כמו עולמו של ילד, מאוד קטן".

בעולם של ברקוביץ', שהוא אמנם עולם קיצוני אבל לא בהכרח לא מייצג, יש מקום לכדורגל, למשפחה, ולשילוב ביניהם: שני הבנים "יודעים שהם נולדו להיות שחקני כדורגל", וזו תכלית חייהם וחייו עכשיו. ברקוביץ' לא מתנצל ולא צריך להתנצל על זה שהוא רוצה להגשים את עצמו דרך הילדים שלו; רוב האנשים, אם הם מודעים לזה או לא, עושים ילדים מאותה סיבה. אבל כשברקוביץ' אומר שלא ממש מעניין אותו אם הבנים שלו לומדים/ילמדו, כי "זה לא הולך ביחד" עם כדורגל, ופתאום כל כך ברור שהמחיר של להיות ספורטאי מקצועני הרבה יותר גדול ממה שהמודעים ביותר בינינו, כמו וואלאס, מעריכים - קשה עד בלתי אפשרי לא לחשוב על ספורט קצת אחרת. ולא בדרך טובה.