עונת הפריפריה האחרונה

כשקרית שמונה דוהרת כמו סוס פרא על ספידים ומכבה את האור של מאבק האליפות כבר בפברואר, לא נותר אלא להתחיל לפזול אל העונה הבאה. למי ששכח, מבנה הליגה שוב משתנה. ניסוי 16 הקבוצות נכשל, ברוך הבא לליגת ה-14. רגע, נכשל? באמת?

דווקא העונה הנוכחית מספרת משהו אחר. הרי קבוצת "פריפריה" מקרית שמונה (אותה "פריפריה" שהיתה חלק עיקרי מרטוריקת הצדקת השיטה האבי לוזונית לליגת ה-16) לא היתה בליגה עד לפני ארבע שנים כשעוד היתה כאן ליגה מקוצצת של 12 קבוצות. היום קרית שמונה כבר מפנטזת על מפגשים עם מסי ורונאלדו. קרית שמונה אינה הדוגמה הרלוונטית היחידה למה שנדמה כהצלחה מסחררת של שיטת 16 הקבוצות. מועדונים צנועים כמו סכנין, רמה"ש ועכו מגרדים תקציב מינימום אבל בונים על סיום העונה בפלייאוף העליון (סכנין אפילו שואפת לחזור לאירופה). בליגה מקוצצת, מועדונים חסרי אמצעים כמעט תמיד נידונים למוות.

וחוץ מהטיעונים המקצועיים, יש את התחושה השכונתית שמציקה: כמה פעמים אפשר לשנות את כמות הקבוצות בליגה? למה הכדורגל הישראלי חייב להתנהל כמו שוק? מדוע אי אפשר ללכת עם משהו אחד לאורך שנים ולבדוק איזה פירות הוא מניב? המספרים אכן מבהילים: ב-25 העונות האחרונות היו תשע שנים של 12 קבוצות, ארבע של 14 קבוצות, שתים עשרה שנים של 12 קבוצות. בלאגן אחד ענק.

***

הכי קל כמובן להאשים את ההתאחדות לכדורגל בעסקנות פרימיטיבית, בחובבנות, זגזגנות. אבל לפני שנופלים למלכודת הזאת, כדאי לקחת בחשבון פרמטר אחד שבדרך כלל נעלם מהעין: אנחנו בחברה טובה. גם אירופה מבולבלת.

מנתונים שפרסמה בחודש שעבר אופ"א, עולה כי 60% מבין 52 הליגות הראשונות בכל המדינות החברות בארגון, שינו בשמונה השנים האחרונות את מבנה הליגות שלהן. רק בקיץ האחרון החליטו שבע מדינות אירופיות לעשות טוויסט למספר הקבוצות בליגה הראשונה שלהן.

איפה בכל זאת מתעקשים לשמור על מבנה יציב? בליגות הבכירות, שהן גם הכי גדולות מבחינת כמות הקבוצות: אנגליה, גרמניה, ספרד, איטליה וצרפת - שם לא נרשם אפילו שינוי אחד במהלך שמונה השנים האחרונות. אבל זה לא מפתיע, בהתחשב בכך שהעוגה של 98 המועדונים בליגות האלו רחבה: הם אחראים על ייצור 67% מתוך כלל ההכנסות של 734 המועדונים מהליגות הראשונות באירופה. בחמש ליגות הבכירות יש יותר כסף לחלק, ולכן גם יש מקום לפירמידה רחבה יותר.

המהלך להקטין את ליגת העל הוא בסופו של דבר חיובי: לפי נתוני פיפ"א, בישראל רשומים 290 מועדוני כדורגל. כמות זעירה שאומרת כי הבסיס התחרותי כאן הוא צר מאוד. בשביל הפרופורציות שיסבירו לנו את מקומנו העלוב לעומת הגויים, הנה כמה מדינות שיש בהן אוכלוסייה עם גודל דומה לזה של ישראל, ליגות של 16 קבוצות כמו אצלנו, ומצד שני בסיס תחרותי הרבה יותר רחב: נורבגיה (3,218 מועדונים רשומים), שבדיה (4,236), צ'כיה (4,108) סרביה (2,096), קרואטיה (1,464), הונגריה (2,778), בולגריה (579).

***

השורה התחתונה היא שצריך לקבל בהבנה את הקיצוץ בליגה. בואו נקווה לרפורמות נוספות שיקטינו אותה עוד בשנים הבאות. עם כל הרומנטיקה של קרית שמונה, אין בסיס אמיתי לקיים כאן ליגת 16. וחוץ מזה, בליגה צרה אין "בטן" של קבוצות חסרות תעסוקה כבר בתום הסיבוב הראשון; יש יותר הכנסות ומשחקים גדולים (כי יש יותר מפגשים ישירים בין המועדונים הבכירים); ויש דגש חזק על האלמנט שהוא הבסיס לספורט מקצועני בכלל: תחרותיות.

גם מבחינת איכות המוצר ואיך שהוא מצטלם בטלוויזיה, הקטנה תעשה טוב לליגה: תפוסת הקהל אשתקד בישראל, לפי הדוח של אופ"א, עמדה על כ-40% בלבד. כשמועדונים קטנים ולא ממש מושכי קהל ייעלמו, המספרים יימתחו כלפי מעלה והתחושה בעין תהיה יותר טובה ונעימה. וגם אם לא נגיע אף פעם ל-90% ומעלה תפוסה, כמו בגרמניה ואנגליה, מה רע לשאוף להיות כמו אוסטריה - מדינה של 8.5 מיליון תושבים, עם ליגה של 10 קבוצות שמייצרת תפוסה של קרוב ל-60% במגרשים?