ערבים טובים

"עבודה ערבית", ב' 22:15, ערוץ 2

לאמג'ד נגמרה הסבלנות לחכות שנחבק אותו. אמג'ד כועס. רק שבדרכו הייחודית, במקום לתקוע לנו, צופיו היהודים, אצבע בעין, הוא נוקט בטקטיקה מתוחכמת בהרבה: הוא מגביר את מאמצי ההתערות שלו בקרבנו עד מעבר לבלתי-סביר, עד שאנחנו מתחילים לנוע באי נוחות אל מול המסך.

הבדיחה ששמה "עבודה ערבית" הגיעה סוף סוף אל הפואנטה שלה, ובניגוד לדרך המשעשעת שבה סופרה הבדיחה, הרי שהפואנטה שלה לא מצחיקה כלל.

אהבתי את "עבודה ערבית" כבר מהצפייה הראשונה. הסיפור שכתב סייד קשוע אינו שגרתי, וההוצאה שלו לפועל בידי צוות שחקנים מוכשר, הפכה אותו לממתק אמיתי.

ובכל זאת, עד לעונה הזאת, כך נדמה, אפשר היה לצחוק מהסיטואציות בחיי המשפחה הערבית, בלי להידרש לתת את הדעת על המציאות המורכבת שהופכת את קורותיה של משפחה ערבית בורגנית למשהו שמעורר סקרנות מעצם היותו קיים בתוכנו.

בעונה השלישית, לפחות עד כמה שהתרשמתי מהפרק הראשון שלה, לוקח אמג'ד את הצורך בהכרה עד לקצה, ובמסגרת הזרימה העלילתית שמאפשרת "קשת" לגיבוריה, בין תוכנית לתוכנית, הוא מגיע עד לבית "האח הגדול" - שהרי מה יותר קונצנזואלי מהפריים-טיים הישראלי? (האם יש כאן גם בדיחה פנימית, על כך ש"עבודה ערבית" תהיה תמיד בשולי הפריים-טיים?), כמובן שזה קורה רק לאחר שהוא נדחה, שוב, על ידי מי שאמורים להיות שכניו וחבריו, אלה שעבורם הוא קודם כל ערבי ורק אחר כך שכן וחבר.

אין להסיק מכך שמדובר בעונה רצינית יותר של "עבודה ערבית": הסדרה מצחיקה, קלילה וזורמת להפליא, ובעיקר מעוררת געגועים עזים לראות יותר את סלים דאו, אם יורשה לי - הכישרון הגדול ביותר שהיה כאן מאז שייקה אופיר המנוח. אבל אם הציור שמציירים גיבורי הסדרה נותר שמח ומבדח, הרי שהפעם נודד המבט אל הקנבס, אל הרקע, אלינו - החברה היהודית שבחצי חיוך וחצי קריצה הופכת למסוגרת ושונאת זרים. קשוע לא המציא כלום, הוא פשוט דגדג אותנו ואז, בעודנו צוחקים, הציב מראה מול פרצופנו. אפשר שאין דבר יהודי מזה.

לעוף על השלט

"לעוף על המיליון", ב' 21:00, ערוץ 10

ירון ברובינסקי הוא מנחה מוכשר, נאה וחביב, מהסוג שאין אפילו לריאליטי מהסוג של "המרוץ למיליון" ו"דה ווייס". גם "לעוף על המיליון" הוא שעשועון חביב: קצת טריוויה, קצת אקשן, קצת כסף - אין סיבה שלא יזכה לכבוש את לב הצופים, אולי לא במספרים של תוכניות הריאליטי בערוץ 2, אבל ניתן היה לצפות שיביא מספרים קרובים ל "אחד נגד מאה" למשל.

בפועל, צופים בזה בעיקר קרובי משפחה מדרגה ראשונה של המתמודדים. עם המספרים קשה להתווכח: התוכנית היחידה בערוץ 10 שמצליחה איכשהו להחזיק את הראש מעל למים היא מהדורת החדשות המרכזית. כל היתר כמעט זניח אל מול "מועדון ה-40" שמתהווה בעונת החורף של ערוץ 2. אז איך זה שבעוד בערוץ השני מתברר ש"ארבעים הוא השלושים החדש" (מדובר באחוזי רייטינג כמובן), משתכשך ערוץ 10 במי האפסיים שלו, גם כשהוא מציג פרקים חדשים לשעשועון לגיטימי? התשובה ברורה: בטלוויזיה הישראלית, המסר כלל אינו חשוב, אלא רק הפלטפורמה. בטלוויזיה: הצופה הישראלי דוחה את ערוץ 10, אפילו בלי לפשפש בתכניו (ולמען ההגינות, חייבים לומר שבכל מקרה "ארץ נהדרת" מסקרנת יותר מ"לעוף על המיליון", לא שזה משנה).