בדרך להר המוריה

כמה אנשים בארץ יודעים כל מה שישראלים יכולים לדעת על הגרעין האיראני? כל עובדה, כל פרט, כל אפשרות, כל השערה, כל הסתברות, כל ניחוש, כל סכנה, כל סיכון? כמה ישראלים קראו את כל התרחישים והמזכרים, השתתפו בכל הסימולציות, צפו בכל סרטי הלוויין, דיברו עם כל הסוכנים, שאלו את כל השאלות? כמה? עשרה? תשעה? חמישה? שניים?

אחד מי יודע. רק אדם אחד יושב בלשכתו, ומתבודד עם נצח ישראל. יש לו יועצים בכירים, יש לו עמיתים קואליציוניים, יש לו ראשי מערכת. יש לו אבא. אבל כאשר כל הדלתות נסגרות, וכל האורות כבים, ושתיקה נופלת, אין לו אלא הוא עצמו. אין צורך לאהוד את הפוליטיקה שלו, או להעריך את תרומתו, או לחבב את אשתו. אבל עכשיו הוא ראוי לכל קורטוב של אמפתיה. שום דבר לא הכין אותו לקראת הרגע הזה. שום דבר לא הכין איש לקראת רגעים כאלה. על החלטתו יקום או ייפול הכול. פשוט הכול.

לפני שלושים שנה ויותר הקרינה הטלוויזיה הבריטית מחזה-יחיד על השואה הגרעינית כי תבוא. 1980 הייתה השנה שבה התחדשה המלחמה הקרה, לאחר שברית המועצות פלשה לאפגניסטן. תנועות המונים במערב קראו להתפרקות חד-צדדית מנשק גרעיני. Better red than dead, קראו אז מפגינים, גם כאשר אנגלית לא הייתה שפת אמם. ובאמת, האין זה מוטב לראות טנקים סובייטיים ברחובות מאשר לחשב כמה מאות שנים יידרשו עד שרמת הקרינה תרד לשיעור שיאפשר חיים אורגניים תקינים.

פיטר יוסטינוב הגדול הופיע שם בארבעה תפקידים. באחד מהם, מבונקר סמוך לירושלים הוא נשא את המונולוג האחרון בהחלט של ראש ממשלת ישראל.

לא "כמו באנטבה"

התרחיש היה משונה למדי. חיבר אותו נייג'ל קאלדר, מכותבי המדע הפופולרי הבולטים של זמננו. הוא התחיל באובדן השליטה האווירית של ישראל (מכוח טילים סובייטיים שאיש מעולם לא ראה). פלישה כושלת ללבנון גבתה מחיר מבהיל.

"עדיין לא הגיע הזמן להתאבל", אומר ראש הממשלה לכנסת. שלושה ימים אחר כך מתפוצצת העיר העתיקה של ירושלים, על כל יושביה ועל כל מקדשיה. לאיש אין מושג מי אחראי. "איך נגמול על זה?", שואל ראש הממשלה. "במי אני יכול להלום?".

מכאן ואילך ההידרדרות מהירה מאוד. כאשר ראש הממשלה שומע שמפציצים סעודיים נחתו בנמל התעופה בעמאן, הוא מצווה לתפוס את כל מטעניהם הגרעיניים, "כמו באנטבה". אבל הקומנדו הישראלי אינו מגיע ליעדו. האויב מיירט אותו באוויר.

ראש הממשלה שומע שהלובים העבירו נשק גרעיני ללבנונים, והסורים קיבלו נשק כזה מפקיסטן. מה יהיה על ערינו, הוא שואל, ומורה על התקפת מנע גרעינית "נגד עמאן, דמשק, והא, כן, ביירות".

ערב שבת. בארץ הנביאים מתממש והולך חזון אחרית הימים. לא זה של הזאב והכבש וחניתותיהם-למזמרות, אלא "חזון יוחנן" של הברית החדשה, שבו מתחוללת מלחמת גוג-מגוג בין אלוהים ובין השטן, לפני שניצולי האפוקליפסה מורשים להצטרף אל ישו כריסטוס וצבא השמיים.

פיטר יוסטינוב לא היה בדיוק תרחישן אסטרטגי מעמיק, אבל נבע ממנו מסר אחד: איש אינו מסוגל לשלוט במאורעות ולכוון אותם. זה המוביל אותם נמצא מובל על-ידיהם. בניגוד ל"אנטבה", הממשית או המטפורית, המשימה שלפנינו אינה סתם בלתי אפשרית, היא אפילו אינה ניתנת להגדרה, וממילא אין כל סיכוי לעמוד בה.

קצת מטפיזיקה

איזו מין דילמה היא זו? פוליטית? אסטרטגית? צבאית? לוגיסטית? ברור בהחלט שהיא כוללת את כל המרכיבים האלה, אבל הרבה יותר. יש בדילמה הזו ממד מטפיזי. הידיעה האיומה ביותר המפרנסת את מחשבותיו של מקבל ההחלטות היא שתהיה בחירתו אשר תהיה, לתקוף או לא לתקוף, היא תהיה הבחירה הלא-נכונה.

מה יכול אדם לקרוא לעת כזאת? אולי את קירקגור, הפילוסוף והתיאולוג הדני של המאה ה-19. הוא כתב ספר שלם, "בחיל ורעדה", על שלושת הימים שבהם עשו אברהם ויצחק בנו בדרך אל הר המוריה, כדי שאבי האומה יעלה את בנו עולה לאלוהי צבאות, ויסיים בזה את האומה. תהיה בחירתו אשר תהיה, אסון כבד עמד לנבוע ממנה.

שני אברהמים התרוצצו באברהם, התפלסף קירקגור: זה הכובש הכול מלפניו בזכות כוחו, וזה הכובש את אלוהים בזכות חוסר אונו. אבל אף אחד מן האברהמים האלה לא יוכל ליישב את הדילמה של הר המוריה.

לא היה טעם, כן היה טעם

כמה מנהיגים פוליטיים מודרניים, בחברה דמוקרטית, נדרשו לקבל החלטות כאלה? בנסיבות כאלה? אני מצליח לחשוב על אדוארד בנש של צ'כוסלובקיה בספטמבר 1938, על ווינסטון צ'רצ'יל במאי 1940, ועל ג'ון קנדי באוקטובר 1962. כאשר גורל עמיהם, או גורל עולמם, הוטל על כפות המאזניים היה עליהם להחליט אם להילחם, או להיכנע לנסיבות.

בנש נכנע מפני שלא היה טעם; צ'רצ'יל סירב להיכנע, כי הרואיות חסרת תקווה התיישבה לחלוטין עם אישיותו; קנדי היה מוכן למתוח את החוט, אבל השתדל לא לקרוע אותו. בהיעדר חוכמה שלאחר מעשה לא ברור כלל מי טעה ומי צדק. יתר על כן, לא ברור אם היה אפשר שלא לטעות.

הכול כבר נאמר, הטענות וטענות הנגד נשמעו, ואף אחת מהן לא הכריעה את הכף. את הכף עומדת להכריע כפו של בנימין נתניהו. קשה אפילו לאחל לו הצלחה. הצלחה במה? הצלחה מתי? אפשר לעומת זאת לרחוש לו חמימות אנושית - ולהתפלל שאיל ייאחז פתאום בסבך, ומישהו אחר יקבל את ההחלטה במקומו. השגחה עליונה, או משהו כזה.

לרשימות קודמות: yoavkarny.com