לך תתרגש

כשאתה קם בבוקר, ומת כבר להגיע.

כשהיום פשוט עף לך.

כשרוב הזמן אתה עסוק בלמצוא את הנשימה שלך, שהלכה לאיבוד.

כשאתה מרגיש בהיי, מוותר על הפסקות.

כשאתה מוצא את עצמך משתעמם בחופשה.

כשאתה חושב על העבודה בלילה, תמונות רצות לך בראש.

זה כנראה סימן. סימן שאתה לוקה בתסמונת. לא, אל תתבייש. אנחנו יחד בסיפור הזה.

1. יש אנשים שלא יבזבזו את ההתרגשות שלהם על עבודה. יש לי כמה חברים כאלה. הם רואים כפירה גדולה ברעיון של חיבור בין רגש לעבודה, עוד מזימה קפיטליסטית. רגש מבחינתם מתקיים רק בחיים האישיים. לשייך את זה לעבודה זו יציאה אוקסימורונית. הם יכולים להתרגש מהילדים, מרומנטיקה, מאוכל, מגדג'טים, מאמנות. אבל מהעבודה? ריגוש?

מכונת הכביסה הזו שנקראת עבודה סוחטת הרבה מהסקס אפיל של המקום שהם יוצאים אליו כל בוקר. הם מטפחים באדיקות את הבאסה מימי ראשון. פוי, לחזור לעבודה מהחיים המרגשים באמת. כאילו מקור הפרנסה בהגדרה הוא ילד חורג לחיים. הם לא ייתנו לדבר הזה לחדור לטריטוריות נפשיות-רגשיות. ובאמת, למה להתרגש מזה שהמכונה התאגידית עושה כסף מהעבודה שלך?

הם משקיעים במשרד מינימום מעורבות רגשית. מנהלים יכולים לטפס על הקירות כדי לעורר אותם - אבל זה בדרך כלל ניסיון שנדון לכישלון. הם באים להעביר את השעות שלהם, והיידה, הביתה לחיים האמיתיים.

2. לך תתרגש, מצווה עליך הטקסט שכותבים החיים בעת החדשה. לא הגיוני להעדיף שזה יקרה במקום שאנחנו נמצאים בו רוב היום? אנחנו, אנשי הריגוש, הפכנו עם הזמן לצלפים מדויקים, שמשרתים בשוחות של חילוץ רגש. אצלנו, במעין הכלאה מוזרה, העבודה והחיים משמשים בערבוביה. כשאתה מתייחס לעבודה כאל זירת ההתרחשות הרגשית המשמעותית - אתה לא מביא לשם רק חלקים שלך. יש יחס ישר בין הלהט שאתה מזרים לעשייה לבין הביצועים. כשמישהו מתרגש ממה שאתה נותן, אתה עשוי למצוא עצמך מתרגש בחזרה, שם יותר מאמץ, יותר לב, יותר ממך.

3. אבל מה קורה כשאצלכם הריגוש חי ובועט, ואצל העובדים שלכם - אין אפילו בדל מזה? כבר ראינו מנכ"לים ששעטו קדימה בהתלהבות, וכשהסתובבו אחורה, גילו שהארגון הרחק מאחוריהם. תחשבו מה קורה כשאנשי הריגוש פוגשים את הלא-מעורבים רגשית.

הייתה לי חברת צוות כזו. עד היום אני קשורה אליה, אבל אצלה הריגושים לא מגיעים מהעבודה, שמשמשת אמצעי פרנסה בלבד. גם לא מהזוגיות והמשפחה. היא צרכנית תרבות כבדה - רק שם אפשר לראות אותה מתרגשת באמת, עד בכי. כשהגיעה אליי, הזהירו אותה מראש: "תדעי לך, כשזה מגיע לעבודה, אין לה אלוהים. היא טוטאלית". אתם יכולים לנחש איך זה עבד בינינו.

4. ככתבת חדשות מתחילה, הייתי נותנת צרחה שפילחה את חלל המערכת כל פעם שהבאתי סקופ. גם היום תשמעו אותי משחררת צרחה מדי פעם. זה קורה כשאני קוראת חומר טוב במיוחד. פריך, מתפצח, עוקצני. זה הפך כבר קריטריון: אם זה לא עושה לצרוח - זה לא באמת טעים. סיפור שלא יוצר אצלי ריגוש - לא עובר אותי. אני מניחה אותו בצד, מפוהקת. ריגוש הוא הדלק. וכשזה נגמר - זה קצת מר. לאיזה דאון נפלתי כשעבודת החדשות החלה להלך עליי שעמום.

אני יודעת מה אתם רוצים לומר: מה העניין, לכי תשיגי לך חיים. ניסיון יפה, אבל ציפיתי מכם ליותר, אל תמחזרו לי את האמירה החבוטה הזו. לא משנה כמה מספקים החיים הפרטיים, זה לא מפצה על חוסר עניין בקריירה. לא היה מנוס מללכת הלאה. עשיתי את התמרון המתבקש, הלכתי לנהל.

5. גם הוא הלך הלאה. הוא, שהיה גבוה ברשימת שיאני השכר במשק, פרש מאחת החברות הכי רציניות. מה עם בייבי חדש, אני שואלת אותו, מה יהיה הדבר הבא? עכשיו הכסף כבר לא מניע מבחינתי, הוא אומר, יש לי הרבה יותר ממה שחלמתי. אם ישימו לי הצעה של 15 מיליון שקל בשנה - לא אקח, אם היא לא תרגש אותי. ואני מאמינה לו. כי הריגוש הזה שווה כסף. נדמה לנו שכשמישהו מגיע לדרגת תגמול כזו נשללת ממנו לפחות זכות אחת: הזכות להיות לא מסופק. אבל עובדה שזה לא כך.

6. במחזה המעולה שכתב הלל מיטלפונקט, "מקסי ואני" (תיאטרון בית ליסין), הוא מתאר את הבחור הצעיר, אלכס, שנסחף בריגוש אדיר בחוויית הכיבוש העסקי. הוא עשה המון כסף, אבל זה ממש לא היה העיקר. הכיבוש הרטיט אותו. הוא פיתח ליבידו של רוקר. ככל שנסק - נסוגו יחסיו עם אשתו. הכול הפך משני ודהוי לעומת האדרנלין שסיפקה לו הקריירה. גם אם נדמה לכם אחרת, זה הרבה פעמים לא הכסף, זה הריגוש שנובע מהמאמץ היצירתי שבהשגת הכסף.

7. אתה עשוי לחשוב שהישגים בעבודה מתגמלים כמו שמעט מאוד דברים בחוץ מתגמלים. ואז אתה מגיע הביתה מסומם אדרנלין, הלום אגו ומאובס תקשורת, אחרי שהיית כל היום בעבודה על תקן חצי אלוהים, ואשתך רואה אותך כמו שאתה: רק בנאדם. לך תבנה עכשיו אינטימיות וחברות, בלי שיהיו לך הררי השליטה שיש לך בעבודה. פלא שזה מביא לכל כך הרבה פרידות?

8. האם התפקיד שלכם יושב טוב על רמת הריגוש שאתם מחפשים? כשהעבודה שלכם היא גם הריגוש, בקלות תוכלו להשקיע בה יותר מאמץ, זמן, מעורבות. ואז ממילא הביצועים ייראו בהתאם. העשייה תעלה לדרגה של יצירה. כן, בכל עבודה. תגידו: מאיפה יש לי זמן להשקיע את זה. ואני אומרת: האדם העסוק ביותר תמיד יוכל למצוא זמן בשבילך אם הוא מאוהב בך.

האם זה מתגמל? כספית, לא בטוח. אבל בגדול יצירת ערך תהפוך אותך למי שמתמכרים אליו.

קלישאה? החיים הם לפעמים קלישאה הפוכה. תחשבו על החלופה, על האנשים שמגיעים לעבודה עם סיליקון במקום נשמה. הם לא מרגישים איך הם הופכים גוויות תאגידיות, כמעט אפשר להריח את ריח הרימה שעולה בבשרם. אין להם את הגן הזה, של הריגוש. וכן, באמת יש גן כזה.

9. זה סיכון, לא אמרנו שלא. כי כשאתה לוקח את הדברים רגשית, זה עובד בשני הכיוונים. כשזה נגמר - זה לא רק פרנסה, זה הלב. אבל אנשי הריגוש יודעים בדרך כלל לייצר את זה גם במקום הבא שיעבדו בו. אם הם לא - הם לא יהיו שם. יכול להיות ש-15 מיליון שקל היו שוברים את העיקרון הזה, אבל מתי יצא לנו לאחרונה לעמוד מול הדילמה הזו?

vered-r@globes.co.il