אין תחליף לריגוש הזה

ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, היה נוהג לגלגל על לשונו מטבעות לשון וביטויים שחיברו את השפה העכשווית עם השפה שהוא אהב - שפת דור תש"ח. הוא, למשל, יכול היה לומר בקלות שהוא אכל פת קיבר - כלומר לחם, לספר שהוא שפת קומקום של תה, ולזלול בולבוסים, יעני צ'יפס, בהנאה גדולה.

והוא גם אהב לרדת לדקויות הלשון - מדי פעם הוא הציע לי, וגם לאחרים, לא להתבהל. "אתה יודע מה ההבדל בין להיבהל ולהתבהל?", היה סונט-חוקר באירוניה דקה. בלי להמתין לתשובה היה מספק הסבר ניצח: "להיבהל - זה לפחד ממשהו אמיתי", היה מרעים בקולו, "גם על זה אני לא ממליץ, אבל, חמור מזה זה להתבהל - כלומר לפחד ממשהו דמיוני שאתה יוצר בעצמך בלי קשר למציאות. תפסיק להתבהל, כן? אני מבין שאתה ניזון מכמה מתבהלים ידועים", היה מעיר בציניות, כשהוא מכוון ליריביו, בעיקר מבית, כמה מהם מכהנים גם בימים אלה בתפקידים בכירים.

האבחנה הלשונית הזאת תקפה גם להבדל בין ריגוש להתרגשות. שרון חי את הריגוש שבעבודת המפקד. גם בצבא, גם בפוליטיקה. הוא היה מציין לא פעם שראש ממשלת ישראל זה התפקיד הכי קשה בעולם, תפקיד כפוי טובה שחשוף לביקורת אכזרית יומיומית, אבל, מיד מציין בסרקזם: "למרות זאת, התור של המבקשים לקבל את התפקיד הנורא הזה הולך ומתארך, הם צובאים על הדלת ורק מחכים שאלך".

בתפקיד הזה - כל החלטה היא ריגוש שיא. למשל, לאשר לסוכני מוסד פעילות חשאית בעומק סוריה, כשברור שכל תקלה הכי קטנה היא סכנת חיים ומבוכה מדינית. למשל, לקבל דיווח (נניח דמיוני) שצוות לוחמים מוסווה נעצר על-ידי משטרה מקומית בארץ ערבית, ולהכריע האם לבטל את המבצע ולהפעיל חילוץ רועש, או לתת להם לבלות כמה ימים בכלא בתקווה שזהותם לא נחשפה.

דווקא בעבודות עם הריגוש הגבוה דרושים אנשים שלא מתרגשים בקלות. זה נכון גם לגבי בעלי מקצוע אחרים: רופא מנתח שחייב להישאר קר-רוח ושקול כשכל תנועה של הסכין עשויה לחרוץ את גורל החולה המונח לפניו, שוטר שמבצע מעקב אחר פושע מסוכן, כבאי שפורץ לדירה שעולה באש, וגם עיתונאי - במיוחד בתקשורת האלקטרונית.

אחרי 22 שנים כעיתונאי פעיל אני מודה ביני לביני, שאני בר-מזל. אני חי את הריגוש כל יום מחדש. הפגישה שבה מתגלה משהו חדש, קצה חוט, הריגוש שבחיפוש הסיפור הנסתר מהעין, ההמתנה מורטת העצבים לאישור, האכזבה שבהפרכת הסיפור שנבנה בראשי, ההתרגשות מגילוי כיוון חדש, והפרפרים בבטן רגע לפני שפונים אליי לתת בדקה או קצת יותר את הסיפור.

כמי שעבד ככתב בגלי צה"ל, בשנים הכי מוטרפות של הסכמי אוסלו, ובעשור האחרון וקצת יותר באותו תפקיד בחדשות ערוץ 2, אין תחליף לריגוש הזה. בעצם, אולי יש, אבל אני עוד לא מצאתי.

בשנים המעטות שבהן שימשתי כתב של עיתון, זה היה הדבר שהיה הכי חסר לי. הייתי שליח "מעריב" בניו-יורק. זה היה מאתגר, חדש ופורץ מסגרות עבורי, אבל הנוהל שבו אתה כותב ורק אחרי כמה שעות מופיע משהו ערוך, מקוצר ומהודק, היה לא פשוט עבורי ככתב רדיו שהתמכר לסיפוק המיידי, לריצות הקצרות, לשליטה המוחלטת במה שאני אומר ובאופן שבו אני בוחר לומר. זה המצב גם עם הטור הזה. זה כיף. זה שונה. אבל המינון הזה - פעם בחודש - זה לא ממש בשבילי.

בכל התפקידים האלה יש פסגות של ריגוש וסלעי המציאות היומיומית - לא כל יום זה שידור של טקס חתימת הסכם אוסלו; לא כל יום אתה מתייצב מול שר החוץ של אירן ושואל אותו ישירות: למה אתם ממשיכים להחזיק ברון ארד; לא בכל יום אתה חושף, מפוצץ ומפגיז כותרת ראשית. אבל גם ההתנהלות היומיומית היא סוג של ריגוש. אין סדר יום. לטוב ולרע. אין יום שדומה לאחר. אין ממש לוח זמנים קבוע.

אני אף פעם לא יודע איפה אסיים את היום, בפגישה, באולפן או בהכנת חביתה וסלט. ויש גם את ההתרגשות. ההתרגשות בסיפור האישי. בעוד עניין קטן שהצלחתי לשנות. בסוף הכול עניין של מינון. כי בעבודות האלה יש את הסכנה - התמכרות לאדרנלין, לפעימות הלב שהופכות להיות העיקר במקום הבונוס שבשליחות. זה תקף גם לגביי, וגם לגבי שאר בעלי התפקידים, אנשי הריגושים, קרי-הרוח וגם המתבהלים למיניהם.