עידן הגלדיאטורים

לא מזמן במונחים היסטוריים, באמצע שנות ה-90, היה חשש אפוקליפטי בעולם הטניס מהאבולוציה של המשחק. רוב השמות הגדולים במשחק באותה תקופה היו אנשים גדולים פיזית (גוראן איבניסביץ', בוריס בקר, פיט סמפראס, מיכאל שטיך, פטריק ראפטר) שהדומיננטיות שלהם הייתה יותר מהכל פונקציה של סרב: חבטה שממקסמת את היתרונות של גובה וכוח. אחרי הסרב רוב מובהק של השחקנים היה מגיע לרשת (על משטחים שאינם חימר) ורוב עוד יותר מובהק של הנקודות נגמרו אחרי שתיים, שלוש, ארבע חבטות במקרה הטוב. טניס נהיה ספורט כמעט משעמם.

המוסדות ששולטים בטניס עשו כל מה שהם יכולים כדי לשנות את המציאות. המשטחים (חוץ מהחימר) נהיו יותר איטיים, הכדורים יותר כבדים, הגידים יותר גמישים (מה שמאפשר, בגדול, לחבוט חזק יותר ובאחוזים יותר טובים מהקו האחורי). השינויים האלה הצליחו די מהר: מאז תחילת שנות האלפיים המשקל של הסרב במשחק ירד משמעותית, שחקנים מתרחקים מהרשת כמו ממחלה מדבקת, הנקודות נהיות יותר ויותר ארוכות.

בשנים האחרונות האבולוציה האתלטית הדביקה את האבולוציה המקצועית בטניס. גמר אליפות אוסטרליה בין נובאק דיוקוביץ' לרפאל נדאל, שנמשך 5:53 שעות, הציג מציאות חדשה: כדי לנצח גראנד סלאם היום צריך להיות קודם כל ספסימן גופני, אתלט על שמשלב יכולות אנאירוביות (רצף של מאמצים קצרים שדורשים בעיקר כוח מתפרץ) ואירוביות (סבולת, יכולת התאוששות) פנטסטיות. אחרי ההפסד לדיוקוביץ' נדאל אמר שהוא "נהנה מהסבל" - שפה ופסיכולוגיה של ספורטאי סבולת כמו מרתוניסטים, רוכבי אופניים וטריאתלטים.

***

היכולות הגופניות של נדאל ודיוקוביץ' לא צריכות להפתיע אף אחד. ספורט ברמות הבאמת גבוהות נהיה עניין של פריקים גופניים. הריאות של מייקל פלפס, למשל, גדולות כמעט פי שניים משל אדם ממוצע. פיזיולוגים שמדדו את שריפת חומצת החלב של פלפס גילו שהוא שורף במאמץ בערך שליש מספורטאים אחרים - מה שמאפשר את יכולת ההתאוששות המהממת שלו. השחיין הרוסי אלכסנדר סוקורוקוב טוען שפלפס הוא "סך הכל בנאדם נורמלי, מכוכב אחר, כוכב מגלקסיה אחרת".

גם לאנס ארמסטרונג היה כוכב מגלקסיה אחרת. ארמסטרונג נולד עם לב ענק, תכונה גנטית שיש להרבה ספורטאים, בעיקר רוכבי אופניים. לארמסטרונג, גם בגלל הלב וגם בגלל צבירת חומצת חלב ברמות של פלפס, תמיד היה יותר חמצן מליריבים שלו. הפיזיולוג אד קויל מאוניברסיטת טקסס, שחקר את ארמסטרונג מאז 1992, טוען שאפשר לראות את יכולת ההתאוששות שלו גם תוך כדי הקטעים: ארמסטרונג היה מאט מעט, ואז מסתער, הפוגה והסתערות, עד שהיריבים לא עמדו בהסתערות נוספת. מאוד דומה למה שדיוקוביץ' עשה לנדאל בגמר באוסטרליה.

מילת המפתח באתלטיות החדשה היא שילוב. בענפים כמו שחייה ואופניים השילוב הוא בין יכולות אירוביות ליכולות אנאירוביות. טניס מוסיף למשוואה גם מהירות וזריזות. בענפי כדור אחת הקומבינציות המבוקשות היא בין גודל ומסה לניתור. לפני שבוע וחצי בלייק גריפין, הפאוור-פורוורד הנהדר של לוס אנג'לס קליפרס, שחרר את הגרסה הכי מתקדמת של הקומבינציה הזאת: הטבעה מפלצתית מעל הסנטר של אוקלהומה סיטי ת'נדר (קנדריק פרקינס, 2.08 מטר) שהציתה את טוויטר תוך כדי המשחק.

גריפין, 2.05 מטר על 114 ק"ג, הפעיל על הפרקט יותר מ-315 ק"ג של כוח כדי לזנק מעל פרקינס ונשאר באוויר 0.96 שניות במהלך הפעולה - 3% יותר זמן מלברון ג'יימס למשל. "קשה להבין איך אנחנו משחקים אותו ספורט", אמר דירק נוביצקי, כוכב דאלאס מאבריקס שזכה ב-MVP של סדרת הגמר האחרונה, אחרי ההטבעה של גריפין. "אני מרגיש שלי יש ניתור (אנכי) של 13 ס"מ, ולו בטח יש ניתור של 130-150 ס"מ (למעשה לגריפין יש ניתור אנכי של 96.5 ס"מ; א"ז). היכולת שלו להישאר באוויר ולהשלים מהלכים מדהימה".

השילוב בין כוח חייתי לאקרובטיות אמנם מייצר רגעי היילייטס, אבל הוא פחות חשוב מהקומבינציה בין גודל ומסה למהירות וזריזות. דריק רוז משיקגו בולס, 1.91 על 86 ק"ג של שרירים, מגיע למהירות של 32 קמ"ש על המגרש. חישובים הראו שהוא יכול לשבור את שיא הכדרור מקו בסיס לקו בסיס, שעומד על 3.9 שניות, ביותר מעשירית שנייה. רוז מאיץ בין שחקנים דרך נתיבים יותר צרים מ-60 סנטימטרים ומשנה כיוון תוך כדי כדרור ב-0.2 שניות. שינויי הכיוון והחיתוכים של רוז כל כך קיצוניים, שלפעמים הוא מפעיל על הקרסול פי 3 כוח ממשקל הגוף שלו.

בפוטבול אפשר לראות תופעות אפילו יותר קיצוניות. ג'ייסון פייר-פול, הדפנסיב אנד האדיר של האלופה החדשה ניו יורק ג'איינטס, 1.95 מטר על 126 ק"ג, כל כך חזק שהוא תועד עושה 23 סלטות רצופותבמדי פוטבול, כל אחת מהן מפעילה על הרגליים והידיים שלו כוח של יותר מ-360 ק"ג. אבל פייר-פול הוא גם מהיר באופן בלתי סביר: השיא שלו בריצת 40 יארד (36.5 מטר, הריצה שבה נמדדים שחקני פוטבול) הוא 4.71 שניות - לא מאוד רחוק מהתוצאה הכי טובה אי פעם ב-NFL (4.24 שניות של כריס ג'ונסון מטנסי טייטנס, 1.80 מטר על 86 ק"ג). עוד תופעה לא סבירה הוא נדמוקונג סו, הדפנסיב תאקל האכזרי של דטרויט ליונס, 1.94 על 140 ק"ג שמגיע למהירות של יותר מ-32 קמ"ש ופוגע בקוורטרבקים ביותר מ-1,450 ק"ג של כוח.

***

היחס בין כוח למהירות קצת מבלבל את המדע כשזה מגיע לספורט. פיטר וונד, פיזיולוג וחוקר ביומכניקה של ריצה ב-Southern Methodist University בדאלאס, טקסס, נחשב למומחה האמריקאי המוביל במדע של הספרינטים. אבל וונד הוא גם הראשון להודות שההבנה "המדעית של ספרינטים היא די לא בוגרת". מה שכולם מבינים על ספרינטים, אומר וונד, "זה שמהירות תלויה בכמה חזק הרגל של הרץ פוגעת בקרקע. מישהו כמו יוסיין בולט פוגע בקרקע בעוצמה של 450 ק"ג, ואנחנו פשוט לא יודעים איך הוא עושה את זה. לדוגמה, אנחנו מבינים בדיוק כמה משקל מישהו יכול להרים - אנחנו יכולים לקחת את המבנה של האדם ואת מסת השרירים שלו ולהעריך בדיוק כמה משקל הוא יוכל להרים. אבל ספרינטרים ברמה עולמית מייצרים פי שניים כוח מההערכות שלנו, ואנחנו לא יודעים למה".

אחת הסיבות שבולט מייצר כל כך הרבה כוח היא שרירים סופר-מהירים, אומר סקוט טראפ, מנהל המעבדה ליכולות אנושיות באוניברסיטת Ball State באינדיאנה. שרירים סופר-מהירים פועלים כפליים יותר מהר משרירים מהירים רגילים (שאצל ספרינטרים הם 70% מהשרירים בגוף) ומייצרים אפילו יותר כוח. אצל אנשים רגילים השרירים הסופר-מהירים תופסים בין 1%-2% ממסת השרירים; אצל בולט הם תופסים קרוב ל-25%.

בולט חריג כמובן גם בגובה שלו: 1.96 מטר. "להיות גבוה זה באמת חיסרון", אומר וונד. "בולט הוא פשוט פריק. באופן כללי, ככל שאתה יותר קטן, אתה יותר חזק ביחס למשקל שלך. בולט מערער על חוקי הביולוגיה עם הזינוקים שלו. הוא טוב בזינוק, והוא לא אמור להיות".

***

הפריק של הכדורגל הוא בלי ספק כריסטיאנו רונאלדו. רונאלדו, לפי מחקר של המגזין הגרמני "דר שפיגל" משנת 2009, מגיע למהירות של 33.6 קמ"ש - הכדורגלן המהיר בעולם לפני אריאן רובן (32.9 קמ"ש) מבאיירן מינכן, תיאו וולקוט (32.7 קמ"ש) מארסנל, וויין רוני (32.6) ממנצ'סטר יונייטד, ורובין ואן פרסי (32.1) מארסנל. המהירות של רונאלדו מגיעה מהכוח העצום בירכיים שלו (היקף הירך 61.7 ס"מ - הרבה מעל הממוצע), והכוח הזה ניכר גם בניתור. רונאלדו מפעיל בניתור כוח של כמעט פי 5 ממשקל הגוף שלו ומתרומם 78 ס"מ מעל הקרקע - יותר גבוה משחקן ממוצע ב-NBA.

למרות הקפיצה בחשיבות האתלטיות במשחק, כדורגל הוא עדיין הספורט הכי דמוקרטי בעולם בהפרש גדול. הוא לא רק מאפשר לאנשים שרחוקים מהשפיץ האתלטי להשתתף ברמות הכי גבוהות: הם יכולים, כמו שעושים באמנות הגמדים של ברצלונה, אפילו לשלוט בהן.