מה וילנאי יודע על הפצצה (ואנחנו לא)

השערורייה שבדרך עשויה למלא את מאות העמודים של אחד הדוחות החמורים שיוציא תחת ידיו מבקר המדינה. לעומתו, דוח השריפה בכרמל יחוויר. הטרגדיה הגדולה היא, שאת עיקרי פרק הסיכום של הדוח העתידי אפשר לכתוב כבר עכשיו - בלי לקבור את הרוגינו, בלי לחבוש את פצעי יקירינו.

מרחב הקיום של דוח פלצות זה הוא עדיין בדמיון, שמתפרע בשאלה מה גרם לשר להגנת העורף, מתן וילנאי לברוח מכאן, במהלך מפתיע למדי, לכהונת שגריר סין "הרחוקה".

רוחות המלחמה מנשבות כאן כבר חודשים - איראן מבטיחה הישגים דרמטיים בתחום הגרעין; שר הביטחון רוצה לתקוף את מתקני הגרעין שלה באופן מיידי, כי תיכף יהיה מאוחר מדי; ראש אמ"ן מספר שלעבר ישראל מכוונים 200 אלף כני רקטות וטילים; הממשל האמריקני מעריך שתקיפה ישראלית באיראן היא סיפור של שלושה חודשים, פלוס מינוס; ווילנאי, האיש שניסה למצב עצמו ככזה שהכין את העורף הישראלי לכל אפוקליפסה, בורח מזרחה וחושב סינית. דווקא עכשיו. מי יודע מה הוא יודע שאנחנו לא יודעים.

העורף לא מוכן

אם זה לא היה סידור עבודה נוח שקיבל מיו"ר סיעתו, זו שלא חוצה בסקרים את אחוז החסימה, אפשר היה לחשוד שהפוליטיקאי המנוסה והגנרל לשעבר נוטש בהפגנתיות ומחמת זעם ומחאה על אוזלת ידם של עמיתיו השרים, שמסרבים להכיר באסון שאורב מעבר לפינה. מצד שני, לא בגלל זה אנשים זורקים כאן מפתחות ובורחים מהזירה הציבורית.

וילנאי מכיר את החוקים ויכול לשחק לפיהם: בישיבות הממשלה הוא רואה מימינו את שטייניץ ומשמאלו את ישי ותוהה למה לו ללכת הביתה עכשיו, אם אפשר לא ללכת בכלל.

לעומתם, הוא יכול להרגיש די נוח: הוא בא להכין את העורף למלחמות, לפיגועים, למשברים ביטחוניים, לרעידות אדמה, לשיטפונות ולעוד מפגעי טבע - אחרי הפערים המעיקים שנחשפו במלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006. הוא בא חדור אמונה ורשם לזכותו הישגים נאים: תרגילי עורף הפכו לשגרה, הוא הצליח לייצר שפה אחידה בין רשויות ההצלה והחירום.

ועדיין, הוא יודע שאם המלחמה עם איראן תפרוץ בעוד שבועיים, בעוד חודשיים או בעוד שלושה - ישראל תספוג מאות רקטות וטילים ביום, מכמה כיוונים בו-זמנית. לא יהיה אזור בטוח יותר ואזור בטוח פחות. וילנאי יודע שעם כל הרצון הטוב שלו, גם עכשיו העורף לא מוכן למלחמה כזאת ולא מסוגל להכיל אותה: העורף ידמם, יגיב בחוסר אונים ובכאוס, ייתכן שהמשק ישותק.

האם לא למדנו לקח מ-2006, וישראל עומדת לצאת למלחמה בלי שסגרה פינות חשובות ובלי שמילאה חסרים מטרידים? הרי עם כל הכבוד למודיעין עדכני, למפצחות הבונקרים, לארמדה של המטוסים והמל"טים שיטוסו מזרחה ויתזמנו הגעה עם מטחי הטילים שישוגרו מישראל לעבר אתרים שונים ברחבי אירן - את התגובה ירגישו היטב בבית שמש, ביבנה, בתל אביב, בחיפה ובאשקלון. וזה לא הסוף.

אחד הסיוטים הגדולים של מערכת הביטחון הוא שבמלחמה הזאת יופעל בראשונה לעבר העורף נשק בלתי-קונבנציונלי: ראשי קרב כימיים שיזלגו מסוריה שמתפוררת לידי חיזבאללה, שיהיה כוח התגובה המיידי של איראן על תקיפת מתקניה הגרעיניים.

ואם נשק כימי, אז מה עם מסכות המגן? הנה הנתון שמדיר שינה מעיניו של וילנאי: ל-40% מהציבור בישראל אין מסיכות אב"כ. עכשיו תחזיקו חזק: בעוד חודש יופסק ייצור המסכות כליל, כי מישהו במשרד האוצר סגר את הברז ולפיקוד העורף אין כסף כדי להעביר הזמנות ייצור נוספות.

זה כי אף אחד בירושלים לא חושב שלפעמים צריך לחרוג קצת ממסגרת התקציב, רק משום שהאפשרות האחרת היא הרבה יותר הלוויות. ואיפה ראש הממשלה, היכן הוא אותו מבוגר אחראי שיקום וידפוק על השולחן וידרוש קצת סדר, שייתבע משריו שמשתוללים משיכרון כוח, קצת היגיון ובינה. כלום.

סביר שבוועדת החקירה הבאה, כמו בעדות המפורטת שיידרש למסור לפני מבקר המדינה העתידי, וילנאי יתעקש לטעון שמי שצריך לשבת שם במקומו, להתפתל על הכיסא, להזיע ולהמציא הסברים הוא שר האוצר, יובל שטייניץ. בימים אלה ימלאו שנה וחודש לייסוד המשרד להגנת העורף.

סביר שהוא יאמר כך:

התקציב שהוקצה למשרדי, ערב פרישתי ממנו בפברואר 2012, היה אפס שקלים לכל שנת העבודה, שנטען לגביה שתהיה שנת הכרעה לגבי איראן. דרשתי 152 מיליון שקל כדי להשלים כמה פעולות דחופות לשיפור מערך ההתרעה לכלל הציבור, על טילים ורקטות שנמצאים בדרך.

לא קיבלתי אגורה.

רציתי לצעוק בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת על פקידי האוצר, להטיח בהם שלא אכפת להם מכלום ושהם אטומים, אפילו באתי לשם עצבני. אבל הם, חצופים שכמותם, אפילו לא באו לדיון בזמן.