יש נשים שרוצות להיות זונות

המאפיה הפמיניסטית עשתה זאת שוב. שילוב של קמפיין ציבורי חינמי, העושה שימוש בעיתונות מתמסרת, יחד עם פעולות לובי מול שרי הממשלה, נחל הצלחה מלאה: איש מהשרים לא העז להתנגד, בישיבת ועדת השרים לענייני חקיקה שנערכה ביום ראשון, להצעת החוק להפיכת לקוחות של זונות לעבריינים, וההצעה אושרה פה-אחד.

על-פי הצעת החוק, תיאסר רכישת שירותי זנות, ועל העבריין יוטל עונש של עד חצי שנת מאסר. מי שייתפס בפעם הראשונה יזכה להקלה בדמות טיפול בקהילה, והתיק נגדו ייסגר.

השרים יודעים מה טוב להם: במצב הנוכחי של השיח הציבורי בישראל, לא כדאי להשמיע קול המתנגד למקהלה האחידה של הפמיניזם הרדיקלי. היה פעם חבר כנסת כזה, לפני שנים לא רבות, שטען כי לא כל הזונות הן קורבנות ואף הגיש הצעת חוק למיסוד הזנות המתקיימת מרצון חופשי. קראו לו אלחנן גלזר. אם השם הזה לא מצלצל לכם מוכר, זה לא מקרה. הוא כבר מזמן לא שם.

הן לא פועלות מתוך זדון חלילה, הן פשוט לא מוכנות לשמוע שום דעה אחרת. לסוכנות של הפמיניזם הרדיקלי יש נציגות בכירות בכנסת, בתקשורת, באקדמיה ובקרב חוגים שמובילים דעת קהל. יחד הן משליטות שיח פמיניסטי אחיד, תוך יצירת ברית אד-הוק עם הימין הדתי, בדרך-כלל אויב מר בנושאים פמיניסטיים.

יש בעולם גם גישות פמיניסטיות אחרות. פעילות של מה שקרוי Sex workers, משוחררות מפוריטניות דתית, נשענות על מחקרים אמפיריים וטוענות שיש דבר כזה, סקס בהסכמה ובתשלום, והוא יכול אף להיות כלי להעצמה נשית. בישראל, הס מלהזכיר.

יש זנות מרצון

על-פי הפמיניזם הרדיקלי, מכירת שירותי מין מתוך רצון חופשי איננה אפשרית בהגדרה. תשלום לזונה עבור יחסי מין הוא אונס, זנות היא סחר בנשים, וכל זונה היא קורבן.

לא תמיד זה היה ככה. בישראל הצעירה שלטה גישה ליברלית יותר, שבאה לידי ביטוי בחוק הפלילי שאיננו מפליל את הזונה עצמה. "אני מבקש לא להיכנס לאווירה כאילו כל הנשים העוסקות בזה הן קורבנות", אמר ח"כ מנחם בגין בדיוני הכנסת ב-1962.

אבל בשנות ה-90 נתקלה ישראל בתופעה חדשה - סחר בנשים למטרות זנות. זנות כפויה זו הולידה שפה חדשה, שהשתלטה במהירות על כל המרחב: נשים נסחרות, המובאות ומוחזקות בישראל, הן קורבנות סחר בנשים; על כך אין עוררין. אלא שעד מהרה טרחו נציגות הפמיניזם הרדיקלי לטשטש את הקו הברור שבין זונות מרצון לקורבנות סחר כפוי בנשים. הקו השולט קובע כי אין זנות מרצון, יש רק "קורבנות זנות" שנדחפו אל המקצוע נגד רצונן.

בקמפיין זה משמשים בערבוביה מניפולציות ונתונים חסרי שחר. דברי ההסבר להצעת החוק מתמקדים באי-אכיפת החוק על רכישת שירותי מין מקטינים (כאילו שזה הנושא); התיאורים מתמקדים בהתמכרות לסמים ובמרותם של סרסורים - אלא שהמחוקק עצמו, שאסר על זונה לקבל לקוחות בביתה, הוא זה שדחף אותה לכבישים ולסרסורים.

נתונים סטטיסטיים כביכול, כמו הנתון ש-98% מהנשים העוסקות בזנות בישראל הן קורבנות סחר כפוי, שהושמעו בתחילה כניחושים לא מבוססים, מחלחלים והופכים לעובדה בסלע.

כשמישהו כבר קם להתקומם נגד הכפייה, הוא נסוג לנימוקים פרגמטיים, כמו הטיעון שהמשטרה אינה ערוכה לאכוף איסור כזה ושזנות תמיד תתקיים, עם חוק או בלעדיו.

אכן, יש נימוקים פרגמטיים טובים, למשל, העובדה שכיום צורכים שירותי זנות גברים מכל שכבות החברה, ואם כל לקוח של זונה ייחשב עבריין בהגדרה - המשמעות היא שהלקוחות שיישארו יהיו משכבות עברייניות, אלימות ומסוכנות. אין מה לדבר, שדרוג של ממש בחייה של הזונה.

זו עמדה לא פופולרית, ועדיין אין בנמצא איגוד צרכני שירותי הזנות שיפעיל לוביסטים משלו, אך זו עמדה המחוברת למציאות: יש בישראל זנות מדורדרת, ירודה, הזקוקה לטיפול של גורמי חוק ורווחה. יש גם שירותי מין בהסכמה, בתשלום, בעיניים פקוחות. הצעת החוק הרדיקלית תהפוך אותם לשוק שחור, עברייני ואלים בהכרח.

אבל פטרנליזם הוא עניין ממכר. כשמתחילים לנקוט גישה פטרנליסטית, כזו היודעת יותר טוב מכולם מה טוב עבורן, קשה לעצור. לא רק שהפמיניזם הרדיקלי מבקש לכפות על כל הנשים, לרבות כל הזונות העובדות מרצונן, איסור על קיומה של זנות - אלא שהוא מתעלם גם מקולותיהן של זונות המבקשות מזהבה גלאון ומחברותיה להניח להן לנפשן. כולה זונות, הן לא יודעות מה טוב לעצמן.