הרכבת שדורסת את מעמד העובדים

ועד העובדים של רכבת ישראל הוא חלומם הרטוב של כל חסידי ההפרטה. הוא הדוגמה האולטימטיבית למיתוס של הוועד הכוחני, האלים, זה שרוצה לנהל את העסק לא לפני שהוא פוגע בו ובתדמית שלו.

משרד האוצר והנהלת הרכבת לא צריכים להסביר לציבור מדוע הם מתעקשים להעביר את תחזוקת הקרונות לחברה חיצונית מקנדה אף שזה יעלה הרבה יותר למשלם המסים, הוועד הזה עושה את זה טוב יותר מכולם.

עוד שביתה אחת קטנה, עוד שיבוש קל, והנה עובדי הרכבת מפריטים את עצמם לדעת. צלצלו לאנשים מקנדה, לבעלים של חברת בומברדיה, ותאמרו להם שיכינו את המזוודות. תקראו לזה שי לחג מהוועד.

ועד עובדי הרכבת לא פוגע רק בציבור הנוסעים, בעובדים שלו ובמקום העבודה שלו. הוא פוגע בעבודה המאורגנת בישראל. אלפי עובדים שנמצאים בימים האלה בעיצומו של הליך התארגנות במקומות עבודה שונים, ניצבים מול מעסיקים שבטוחים באמת ובתמים כי מימוש הזכות הדמוקרטית להתאגד היא בבחינת פיגוע ארגוני.

העובדים המתארגנים מדברים על שותפות גורל בין עובד למעביד, על הצורך להיוועץ עם העובדים לפני שינויים או קיצוצים, ואילו כל מה שרואים המעסיקים לנגד עיניהם זה את אותו ועד כוחני ברכבת. עכשיו הם נחמדים, הם מדברים על שיתוף, מחר הם ישרפו לי את המועדון.

כאן מקומה של ההסתדרות להשמיע את קולה. לא עוד טרוניות בשיחות סגורות, לא עוד דיבורים מאחורי הקלעים על כאב הראש ששמו ועד הרכבת. הפרטת התחזוקה ברכבת היא פגיעה ממשית בעבודה המאורגנת של עובדי הרכבת וצריך להיאבק נגדה, אבל לא באופן שיפגע בעבודה המאורגנת של יתר העובדים.

אם עופר עיני ידע לצאת אל מול העובדים הסוציאליים שהפגינו בשנה שעברה נגד ההסכם שגובש בעניינם ולומר להם "השגתי לכם את המקסימום", אין סיבה שלא יעמוד מול עובדי הרכבת ויגיד להם: "חבר'ה, עברתם כל גבול". ההסתדרות משמשת קורת גג לוועדים ולאיגודים שונים, ויש לה הפריבילגיה להעמיד ועד במקומו.

בעידן של תחרות בין ארגוני עובדים, רשאים עובדי הרכבת לבחור להם ארגון אחר שיעמוד יותר בציפיות המיליטנטיות שלהם. ההסתדרות, מצדה, צריכה לבחור אם היא נלחמת על נאמנות הוועדים ברכבת, או על הנאמנות של יתר העובדים.

ההשתלחות של עומר מואב

בעיני אנשים מסוימים, הוועדים החזקים הם חלק ממה שהם רואים כ"ציר הרשע", הכולל לצד הוועדים את "הטייקונים והמונופולים". אחד מהם, פרופ' עומר מואב, כבר פתח היום שמפניה לאור ההתפתחויות ברכבת.

מואב דיבר בתוכנית "הכול דיבורים" בקול ישראל על "השכר המושחת" של הוועדים הגדולים, וטען כי "עובדי הנמלים נהנים מארוחות גורמה לצהריים". מזל שביקרתי לא מזמן בנמל אשדוד ואכלתי שם ארוחת צהריים, לא לפני שטיפסתי על מנוף בגובה 46 מטר שהיטלטל ברוח. שם, למעלה, הגעתי למסקנה שלא הייתי מחליף את המנופאי בעבור שום שכר "מושחת".

אבל הפואנטה היא ארוחת הצהריים, ולתשומת לבו של פרופ' מואב, צריך לומר שהיא הייתה סבירה וטעימה במידה, רחוקה מלהיות "גורמה", והיא עולה לכל עובד 24.90 שקל. גם זה לא בדיוק מושחת.

הדברים של מואב, שהוסיף בין היתר כי עובדי הנמלים וחברת החשמל לא צריכים לשבות כי הם "דומים למאפיונר שמחזיק אקדח על הרקה", מזכירים כי עובדים מאורגנים וחזקים בישראל עומדים יומיום בפני הסתה פרועה. הממשלה, הציבור, התקשורת הפופולרית וגם בתי הדין לעבודה, מעדיפים תמיד ועדים קטנים וחלשים, רצוי במפעל לקופסאות שימורים באיזו עיירה מרוחקת בפריפריה.

דווקא בגלל נקודת המוצא הבעייתית הזאת, אותם ועדים חייבים לנהוג ביתר חוכמה, זהירות ואחריות. ועד עובדי הרכבת נכשל לחלוטין במשימה הזאת. כך גם ההסתדרות.