קליק עם אלוהים? קהילות דתיות שלמות עוברות לאינטרנט

דמיינו לעצמכם שכמו כל יהודי טוב קמתם השכם בבוקר ורציתם לצאת לתפילת שחרית, אבל בחוץ קר ורטוב, או שהדלת נעולה ואין לכם מפתח. כמה נוח היה אילו יכולתם פשוט להתחבר לאיזה בית כנסת וירטואלי, שם כבר התאסף מניין, ולעשות את כל העסק מהבית, לא? האמת היא, שאפליקציה כזו כבר קיימת. אתם פשוט מכירים אותה בשם שייקר, ובמקום להתפלל אתם רגילים להתחיל בה עם בני המין השני ולהעמיד פנים כאילו אתם שותים אלכוהול מפוקסל. אבל הפלטפורמה היא אותה פלטפורמה, ואנשי האלוהים כבר מתחילים להבין את הפוטנציאל הגלום בה. אחרי הסייבר-סקס, הקניות ברשת והרישות החברתי, נראה שיש טרנד לוהט לא פחות: עבודת שמים וירטואלית.

התרחיש של בית תפילה בפייסבוק רחוק מלהיות מופרך: שייקר, ואפליקציות דומות לה, לא מתכוונות לקפוא על השמרים ולהציע רק בר למשתמשי פייסבוק בליינים בני 18-32. "מה שאנחנו עושים כרגע זה להציע מקום בילוי", מסביר יונתן הפלס, מנהל השיווק בישראל של שייקר, "אבל החזון הוא לאפשר לאנשים להיפגש. דתי, לא דתי, זה לא חשוב. אם אנשים רוצים להיפגש בפייסבוק ולקרוא ביחד בתנ"ך או בקוראן, זה רק טכנולוגיה, השאלה היחידה היא אם יש צורך".

התשובה על כך כבר די ברורה, אם לסמוך על הפעילות הדתית מעבר לים ברשתות החברתיות. הפלס עצמו מספר על יוזמה שבינתיים לא קרמה עור ושס"ה גידים מצד ארגון נוצרי אמריקני - להקים כנסיה בשייקר. היוזמה הזו, אם תתממש, תתבסס על הצלחה נוצרית כבירה ברשת: הנוצרים, בניגוד ליהודים בארץ ציון, כבר הפנימו את הכוח העצום של הרשת להפצת הבשורה, ותהיה איזו בשורה מתוך הארבע אשר תהיה, וכבר מציגים נתונים מרשימים מאוד.

אחד המרשימים שבהם הוא עמוד בפייסבוק שנקרא "ג'יזוס דיילי", כלומר ישו יומי. לעמוד הזה, פרי מוחו המאמין של ד"ר אהרון טייבור, רופא מצפון קרוליינה, כבר יש יותר מ-11 מיליון לייקים, אבל המספר הזה אינו הנתון הכי מרשים בקשר אליו. מה שמרשים יותר ורלוונטי יותר לתחום העניין שלו, הוא שבחודשים האחרונים של 2011 הדף הזה הוביל בקטגוריית דפים פעילים. אז פעם ישו הפסיד בתחרות הגודל לביטלס, לפחות אם סומכים על ג'ון לנון, והיום הוא מפסיד בתחרות הלייקים לג'סטין ביבר (וגם לביטלס, האמת): יש לישו הרבה פחות לייקים מלכוכבי מוזיקה שונים.

אבל האוהדים שעשו לייקים לביבר לא עושים כלום בעמוד שלו. בעמוד של ישו, לעומת זאת, נוצרה קהילה של ממש: הגולשים שם מתייעצים זה עם זה, מספקים תמיכה איש לרעהו, מתפללים יחד, מעבירים זה לזה מסרים חשובים מהברית החדשה והישנה, מתפלפלים, מתוודים ומתחזקים - ממש כמו בקהילה דתית מחוץ לרשת. לעמוד התנ"ך יש כרגע רק 8.5 מיליון לייקים (לסטיבן קינג יש הרבה פחות, על אף שהספרים שלו נמכרים יפה לא פחות).

מצייצים את ליל הסדר

בערך רבע מתוך מאות מיליוני המשתמשים בפייסבוק מציינים את הדת שלהם בפרופיל האישי, וכמעט 10% מכלל המשתמשים עשו לייק לפחות לעמוד אחד שמוגדר כעוסק בדת. הקרקע החברתית-וירטואלית הזו, די ברור, פורייה מאוד. אבל אנשי הדת, כמצופה מהם, לא תמיד מרוצים מההתקדמות, וגם במישור הזה כבר עולות הסתייגויות.

בדיון נרחב שערך ה"ניו יורק טיימס" בין מנהיגי דת ברמות שונות של ליברליות, הוטרדו רובם מהצורך להבהיר שהרשת היא דבר נפלא, אבל חלילה למאמינים מלחשוב שזה בא במקום הדבר האמיתי. "אסור שקיום המצוות הווירטואלי יבוא על חשבון המפגש האנושי הרגיל", כתבה אחת מהן, ואפילו האפיפיור בנדיקטוס ה-16 התייחס לסוגיה ואמר שהרשתות החברתיות הן אמנם "הזדמנות נפלאה", אך הזהיר ש"קשר וירטואלי אינו יכול להיות, ואסור שיהיה, תחליף לקשר אנושי ישיר".

ברור למה אנשי הדת נוגעים בטכנולוגיה ומיד מחזירים את היד כאילו חטפו כווייה: מאז ומתמיד ביקשה הדת להגיע ליותר אנשים בפחות זמן, והרשתות החברתיות הן אופציה מצוינת לעניין זה. מצד שני, קדמה וחדשנות תמיד הפחידו את השמרנים, ובעולם שבו האינדיבידואליזם הולך וגובר ותקשורת שטחית ובלתי אמצעית הופכת לנפוצה, החשש שההסתגרות בבית מול מחשב תזיק מאוד ל"קהילתיות" שעומדת בבסיס הדת, הוא ברור.

דפי הפייסבוק השונים והכנסייה הווירטואלית שתקום או לא תקום, הכל בידי שמים, הם גרסה מודרנית של מה שקרה כבר לפני כמה שנים ביקום הווירטואלי סקנד לייף (Second life), שמאפשר למשתמשיו לנהל ברשת חיים וירטואליים לכל דבר ולחיות את החיים שתמיד פנטזו עליהם ולא הצליחו ליישם במציאות. לצד מועדוני חשפנות (שבהם הנערות הרוקדות יכולות להיות האווטאר של נהג משאית שמן מאיידהו), ערבי קריאה (שם המנחה יכול להיות אנאלפבית מדרום גרמניה) ושאר עניינים, צמחו גם כנסיות, מסגדים ואפילו בית כנסת - "בית ישראל", שבו הציעו למבקרים להיחשף לתרבות היהודית העשירה ואפילו להדליק נרות שבת וירטואליים, מופרך ככל שיישמע.

אם זה נשמע כמו משחק, תחשבו שוב. מי שהדגימו יפה את הכוח של השעשוע האינטרנטי הזה היו אנשי הזרם שתמיד מגדירים מחדש מה האמצעים הכשרים להשגת כוח והשפעה, האוונגליסטים. הם הקימו כנסיות בסקנד לייף, שהציעו דרשות מקוונות, מפגשי לימוד ושאר טקסים, כולל ארוחות חג, שהתקיימו כולן ביקום הווירטואלי בנוכחות מאות רבות של מאמינים, שבחרו לקיים מצוות דווקא באמצעות דמותם הממוחשבת. "כמו בכל יוזמה טכנולוגית", נכתב במדריך אוונגליסטי של סקנד לייף, "עלינו לשאול את עצמנו אם אפשר להשתמש בה כדי להפיץ את הבשורה".

האוונגליסטים, מן הסתם, הכריעו שהתשובה חיובית, וזה השתלם להם. הרשת מלאה בסיפורים של אנשים שהתחילו בתור שחקנים חילונים בסקנד לייף, נקלעו למקום מפגש אוונגליסטי וראו את האור. אחד מהם, מאט, כתב: "חיפשתי מקום להירגע בו ולשתות קפה והגעתי לאיזה מקום עם שולחנות וכיסאות...פטפטתי עם מישהו שהיה שם ועד מהרה השיחה הלכה לכיוון רוחני...האם יש אלוהים ומי באמת היה ישו...שוחחנו במשך שעתיים על החטא, הכפרה ומותו של ישו על הצלב". מאט, כמובן, הפך לאוונגליסט אדוק אחרי השיחה הזו.

לסקנד לייף יש בערך 6 מיליון משתמשים. זה יפה. לפייסבוק יש יותר מפי מאה משתמשים, ואנשי הדת - אוונגליסטים ואחרים - ממהרים לעשות בדיוק אותו מהלך ברשת החברתית הגדולה ואפילו להקים רשתות חברתיות ייעודיות. מה שנראה כמו יוזמה משונה של אנשים בודדים בסקנד לייף מתגלה כעתיד של כולנו ביוזמות דתיות ברשת.

אחת המעניינות שבהן היא יוזמה יהודית שנקראת Our Jewish Community (קהילתנו היהודית), שמנסה לפתור את המצוקה הקשה של יהודים מסביב לעולם, שלרוב הם חלק מקהילה קטנטנה (אלא אם הם גרים בישראל או במנהטן). חלקם גרים באזורים שבהם קשה מאוד להשיג סידור, חנוכייה או צלחת סדר, שלא לדבר על מניין. באתר הזה הרימו את כפפת קיום המצוות ברשת ומאפשרים לכל אחד להשתתף בטקסים השונים אונליין, לצד עשרות אלפי יהודים בודדים אחרים בעולם.

האתר מקיים את כל ארוחות החג והשבת, כולל הסדר וראש השנה, מדליקים נרות שבת ביחד, וכמובן גם מקיימים קבוצות לימוד וקהילת תמיכה בחברים. המייסדת, הרבה לורה באום, סיפרה בסדר הראשון שקיימו באתר ש"בשנה שעברה ראיתי שמישהו צייץ בטוויטר: 'מישהו מצייץ את הסדר השנה?', והחלטתי שאני אצייץ את הסדר... עכשיו אנחנו יכולים לחגוג את הפסח אונליין ביחד".

מיהו יהודי אמיתי

דווקא הישראלים מעקמים קצת את האף מול היוזמות האלה. מעבר לעובדה שהן דורשות ליברליזם יהודי שמאפיין את הזרם הרפורמי מצפון אמריקה, שמאפשר להדליק את המחשב בשבת ובחג, המפגש של ישראלים עם הטכנולוגיות האלה גורר תגובות נסערות.

"הישראלים אומרים ש'זה לא אמיתי, הם לא יהודים אמיתיים'", מספרת מיכל ברגמן, מנהלת מיזם "70 פנים" מיסודו של הרב מיכאל מלכיאור, שמבקש להיות "רשת חברתית יהודית". האתר, שהושק לפני שלושה חודשים, מבקש להיות הרבה יותר מקהילה דתית. ברגמן מספרת שהרעיון הוא לחבר בין יהודים ברחבי העולם וליצור שיח יהודי רחב, הרבה מעבר לדת בלבד.

האתר פועל כרגע בעברית בלבד, אבל הוא צפוי לפעול גם באנגלית, צרפתית, ספרדית ורוסית. מעבר לכך יהיו באתר יוזמות מפתיעות בחדשנותן, שמזכירות את אותו בית כנסת וירטואלי. למשל, בסוף פברואר, לקראת פורים, יתקיים באתר מפגש וירטואלי, בין רבנית אורתודוקסית ורבה רפורמית, שבו הגולשים יוכלו לקחת חלק, לשאול שאלות, לשוחח זה עם זה וכדומה. בנוסף, האתר אמור לכלול בית מדרש וירטואלי שבו גולשים יתקבצו לקבוצות למידה, בתקווה שיכללו יהודים מכל העולם.

בינתיים, ברגמן הציגה את Our Jewish Community בפני תלמידי מכינה צבאית, שהתקוממו נגד הרעיון להשטיח את הדת היהודית לאקט וירטואלי. "ניסיתי להסביר להם שהרבה מאוד יהודים חיים במקום שבו אין אפשרות להדליק נרות שבת אמיתיים", היא נזכרת. היא עצמה לא מתרגשת מהבעיה העקרונית שמבדילה את קיום המצוות הווירטואלי היהודי מזה שבדתות אחרות - העובדה שאסור להדליק מחשב בשבת: "רוב היהודים שאני מכירה, גם המאמינים שבהם, כן מדליקים מחשב בשבת, כך שזו לא בעיה". התגובות שבהן היא נתקלת, עם זאת, מצביעות על כך שליהודים יהיה קשה לקיים מצוות במחשב בשבת, אף שהם יסכימו לגלוש בפייסבוק ביום הקדוש.

הרב בני לאו, רב קהילת הרמב"ן בירושלים, שולל חילול שבת לשם קיום מצווה אחרת, ומאיר זווית נוספת: "המבחן המהותי של קהילה וירטואלית נגזר מהדנ"א של היהדות, וזו סוגיית האחריות. אם האדם נושא באחריות קהילתית, במובן של אדם לאדם, אדם למשפחה, אדם לקהילה - אז הקהילה מתפקדת. ההשערה שלי היא שהרבה קהילות ברשת נותנות הרבה הזדמנויות חדשות, אבל משחררות מאחריות וממעטות בחובות, ולכן הן אשליה.

"הקהילה הרפורמית התירה לפני עשרות שנים את הנסיעה ברכב בשבת לבית הכנסת בגלל מודל הפרברים האמריקני, כדי להוציא את האנשים מהבדידות ומהניכור. אז, כמו היום, היהדות האורתודוקסית עונה על כך שהבדידות והניכור זרים להתנהלות היהודית. היהודי יגור מלכתחילה במקום שבו יש קהילה יהודית שתאפשר לו לקיים את המצוות".

- מה יעשה יהודי בודד באלסקה שרוצה בכל זאת לחגוג את הסדר כהלכתו?

"היהודי הבודד מנוגד לתפיסת היהדות. זו שוב שאלת האחריות: יצרת בעיה מתוך חוסר אחריות, ועכשיו אתה רוצה לפתור את הבעיה באמצעות כרסום בשבת ובימי קודש? לא. תיצור מערכת חיים שמונעת מראש את הבעיה הזו. תגור במקום שבו יש אפשרות לקיים את המצווה. ברגע ששחררת את זה, יצרת מכלול בעיות שהפתרון שלהן מכרסם בכל".

קונים פיקסלים בבית כנסת וירטואלי

ישראל, איך לומר, אינה עמוד האש בראש המחנה הדתי ברשת. ברגמן מסכימה ש"בעוד שבישראל יש פריחה גדולה של מרכזי לימוד יהודיים, מכל הסוגים, בתחום הרישות החברתי אנחנו עדיין בהתחלה". היא צודקת. בתי הכנסת השונים זוכים לעשרות עד מאות לייקים, וגם מרכזי לימוד פופולריים מאוד כמו בית דניאל לא מצליחים לשבור את תקרת הזכוכית הזו. אבל בכל זאת יש עוד כמה ניצנים של מיני יוזמות מעניינות מאוד.

האמת היא, שהדת היהודית תמיד הייתה סוג של רשת חברתית. אחד הסימנים הבולטים לנטייה הזו הוא דף הגמרא היומי, יוזמה של הרב מאיר שפירא מלובלין, שב-1923 הכריז על לימוד דף ספציפי מהתלמוד הבבלי בכל יום, עד לסיום התלמוד כולו לאחר כשבע שנים וחצי, וחוזר חלילה. כך, זה עשרות שנים, לומדים יהודים בכל העולם מדי יום אותו דף גמרא בדיוק. הם לא מכירים זה את זה ולא מדברים אותה שפה, אבל בכל יום הם בדיוק באותו עמוד. אם תרצו, רשת חברתית מתוחכמת שהקדימה מאוד את זמנה.

עכשיו לקחו את הרשת הזו והתאימו אותה לזמננו, באמצעות אתר הדף היומי (hadafhayomi.co.il), שהוא סוג של רשת חברתית חרדית ללימוד. אמנם אין כאן אינטראקציה בין עשרות אלפי התלמידים הרשומים באתר (מתוקף היות האינטרנט שיקוץ קל בקהילה שמקרבה יצאו מקימי האתר), אבל בכל יום גולשים בו אלפי אנשים שלא מצאו את הזמן או המקום ללימוד הקבוע, והם יכולים לקרוא את דף הגמרא ולשמוע שיעורים מפי רבנים שונים הנוגעים לדף זה.

מיזם אחר הוא אתר MyKehila, הוותיק יחסית, שמאפשר לכל מי שרוצה לפתוח קהילה וירטואלית, לאסוף חברים ולהפוך אותה למוקד של פעילות דתית. הרבה מאוד מהקהילות האלה (יותר מ-700 עד כה) מייצגות בתי כנסת אמיתיים, מה שמאפשר לאנשי הקהילה ה"אמיתית" לתקשר זה עם זה וירטואלית. בין האפשרויות, למשל, שליחת אס-אם-אס למניין במקרה הצורך לחברי הקהילה בשירות המבוסס מיקום, קבלת התראות על מועדי כניסת שבת ותפילות, וכיו"ב.

יוזמה יוצא דופן אחרת נוצרה על ידי קהילת מאיר מודיעין. חברי הקהילה, שלעת עתה מתפללים בבית ספר במודיעין, רוצים מאוד להקים בית כנסת אמיתי, ממלט ובלוקים, אך חסרים להם המשאבים לכך. חברי הקהילה הקימו אתר (http://www.meirmodiin.org/Home) שבו יש "בית כנסת וירטואלי", שניתן לקנות פיקסלים ממנו בעלות של 36 שקל. "כל פיקסל הוא גם הנצחה וירטואלית למי שהתורם רוצה להנציח", מסביר אריאל עמיחי, אחד היוזמים, "והתורמים הם מאות רבות של אנשים מכל רחבי הארץ, לאו דווקא ממודיעין". נכון שהיוזמה הווירטואלית הזו נועדה לכונן בית ממשי למדי, אבל עמיחי מספר שבמודיעין הקהילה הדתית דווקא פתוחה מאוד לחידושים והמצאות וירטואליים. "כולנו כאן צעירים, הרבה מאיתנו אנשי היי-טק, כך שאנחנו לא מפחדים מהתחום".

לדבריו, בעיר יש רשת חברתית שוקקת שמאפשרת תקשורת וירטואלית בין החברים, בעיקר לטובת תמיכה וסיוע. "אחד הדברים שאנחנו עושים הוא סיוע ליולדות", הוא מספר, "זה התחיל באימיילים ועכשיו זה בפייסבוק. ברגע שאישה יולדת, מיד מתארגנת רשימה וירטואלית של צורכי ארוחת השבת של המשפחה, כל אחד מסמן מה הוא יביא, וככה המשפחה מקבלת ארוחת שבת מיד אחרי הלידה".

עברנו את הדפוס, נעבור גם את זה

הרב בני לאו, שמציג גישה ליברלית יחסית לנוכחות הדתית ברשת, רואה בחיוב את האפשרויות הגלומות בטכנולוגיה, אבל מזהיר מפני אחרות. "צריך להבדיל בין שימושים שפותרים בעיה טכנית ובין שינוי מהותי של תפיסות עולם. למשל, אם אדם נמצא בעיר נידחת ורוצה למכור בפסח את החמץ שלו, יש שירות שמאפשר מכירה ברשת והמכירה קבילה וכשרה. הקוטב השני הוא אדם שנמצא בבדידות ומחפש חברה וירטואלית בצ'אטים, פורומים ופייסבוק ובכל פלטפורמה אחרת, וזו השאלה המהותית. האם הרשת מוציאה אדם מבדידות. למשל, בקהילות פיזיות, שאנשים מתרגלים לראות זה את זה בתפילה, אם מישהו חסר מרימים אליו טלפון, בודקים מה קרה. האם הקיום הווירטואלי יכול להיות בולט באותה מידה?".

- יש הרבה דוגמאות לקהילות ברשת שנשאו באחריות כזו, למשל חברי פורום שקלטו מצוקה אצל גולש ספציפי והצילו אותו מהתאבדות.

"חשוב להבין שאני לא שם כאן סימן קריאה. המבחן הזה הוא מהותי, אם באמת ייווצרו קהילות תומכות, הטכנולוגיה שמאפשרת אותן אינה חשובה, היא אינה טכנולוגיה, אלא מהות אחרת של חיים".

- עד כמה ההלכה עסוקה בהתפתחויות הטכנולוגיות?

"חובה לעסוק בזה כי אנחנו נמצאים בעולם חדש גמרי. למשל, היום כל החומר בארון הספרים היהודי נגיש לכל ילד ברשת, ובמקום רב בית הכנסת יש לו את הרב גוגל. אתה חייב לשאול את עצמך אם בעולם הטכנולוגי התפקיד של הרב כאיש הידע נשאר כשהיה, או שצריך להגדירו מחדש. אלו שאלות ענקיות. יש זרמים דתיים שמרוב פחד גזרו גזרה שאסור להשתמש באינטרנט, כמו הרב עובדיה לאחרונה. זה כמו להגיד לא לכתוב בעיפרון, גזרה שאי אפשר לעמוד בה, ועובדה שהקליינטורה של הרב עובדיה משתמשת באינטרנט. אני מעדיף שהעולם יהיה פתוח ואני אהיה המפקח על המקומות שבהם אני וילדיי משוטטים, זה חלק משפת האחריות.

"העולם היהודי-דתי תמיד התמודד עם שינויים טכנולוגיים דרמטיים. עם המצאת הדפוס, למשל, הייתה בהלה עצומה שעכשיו הספרים הקדושים יהיו בידי כל, ושרדנו. האינטרנט הוא הגל הבא, אבל כושר ההסתגלות של היהדות גדול ונדע לשמור על הקודים המרכזיים".

- האם מניין וירטואלי מספק את הצורך ההלכתי או שיש כאן קוד מרכזי שלא ניתן לעבור עליו?

"בהגדרת המניין אנו מדברים על התקבצות של יחידים לדבוקה אחת, מושג שבמציאות מתייחס לקורת גג משותפת ואוריינטציה משותפת. עד היום אין תקדים למישהו שחצה את ההגדרה מהתחום הריאלי לתחום הווירטואלי. האם יימצא מישהו שיגדיר דבוקה כחברות אדוקה לקבוצת מתפללים, אם באמצעות סקייפ או טכנולוגיות אחרות? יכול מאוד להיות, כרגע איש מהעולם הרבני עוד לא חצה את הקו הזה, אבל זה לא דבר בלתי נמנע".

לגישה הליברלית הזו יש סיבה טובה. לדברי הרב לאו, קיימת סכנה גדולה מאוד למרקם הקהילתי דווקא אם הרבנים מתעלמים מהרשת. "קח למשל דיני ייחוד, שאוסרים על גבר ואישה לנעול את עצמם בחדר ביחד. אני כרב שואל את עצמי האם אני צריך לגזור מזה דיני צ'אטים. הרי יכול לשבת גבר בביתו ולנהל מערכת יחסים אינטימית עם אישה שיושבת בביתה, והם לא עוברים על דיני ייחוד, אבל למעשה מנהלים רומן שעלול להחריב את שני הבתים. ההתעלמות מהאפשרות הזו היא שיוצרת את הבעיה".

 בית כנסת בסקנד לייף / צלם: לורנס סיימון-cc-by-sa