ביקורת דרכונים

כמה מחובבי הספורט שביננו שמעו על קופצת המוט ג'יליאן שוורץ עד לפני כמה חודשים? סביר להניח שלא יותר מדי. שוורץ לא היתה בפריים של הספורט הישראלי. אבל רק לאחרונה הושלם הליך קליטתה, שיאפשר לה להופיע תחת דגל ישראל במשחקים האולימפיים בלונדון בקיץ הקרוב אחרי שקבעה לפני שבועיים את הקריטריון האולימפי. אותה שוורץ שבכלל ייצגה את ארה"ב במשחקי אתונה 2004.

שוורץ היא חלק מתופעה שהולכת ומתרחבת בשני העשורים האחרונים, שבה מדינות עושות שמיניות באוויר כדי לייבא ספורטאים ממדינות אחרות במטרה לשפר את הסיכויים שלהן למדליה, ועל הדרך מבטיחות רווחה כלכלית לספורטאים המהגרים. כך הפכו החודשים האחרונים לפני טקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים למרוץ נגד הזמן של ועדים אולימפיים שונים להכללת ספורטאים שלא נולדו במדינה. מאות ספורטאים יופיעו בלונדון, כאשר הם מתחרים תחת דגל השונה מדגל המדינה בה נולדו.

דווקא ארה"ב הגדולה שמייצרת ספורטאים בסיטונאות היא אחת המדינות שבמשלחתה הכי הרבה ספורטאים שהחליפו לאומיות, לאחר שכבר הופיעו תחת דגל אחר בתחרות בינלאומית ואפילו במשחקים האולימפיים: מ-1992 שיגרה ארה"ב כ-60 ספורטאים, שהתאמנו, הוכשרו ואף יצגו מדינות אחרות בטרם קיבלו אזרחות אמריקנית. הכוכב הגדול של השיטה ב-2008 היה הרץ ברנרד לאגאט מקניה, שהפך אמריקני ב-2005. באליפות העולם ב-2007 הקליטה התבררה כמוצלחת: לאגאט זכה בזהב בריצות 1500 ו-5000 באליפות העולם באוסקה, אבל בבייג'ין הוא לא הצליח לשחזר את הישגיו הבינלאומיים מ"התקופה הקנייתית" שלו (ארד בסידני וכסף באתונה בריצת 1500) ולא זכה באף מדליה.

האם פעילות "ההלאמה" האמריקנית הוכיחה את עצמה בסופו של דבר? בשמונה תחרויות אולימפיות בין 1992-2008 הביאו האזרחים האמריקנים החדשים 8 מדליות בלבד.

***

"מהגרי עבודה", מכנה את התופעה קווין וומסלי, המנהל את מכון המחקר ללימודים אולימפיים בקנדה. יתכן כי חלק מהספורטאים שמשנים את נתינותם עושים זאת כחלק מתופעה גלובלית של הגירה - לפי נתוני הארגון הבינלאומי לנושא הגירה, מאז שנת 2000 היגרו 64 מיליון בני אדם בין מדינות שונות (ובסך הכל - 1 מכל 33 בני אדם בעולם נחשב מהגר). מכאן, שהתופעה היא כה רחבה וניתן למצוא בה גם ספורטאים. עם זאת, חלק מהם פשוט זוכים לתשלומים גדולים כדי לזכות את ארצם החדשה בתהילת עולם: המהגרים הספורטיביים האלה נוטשים בדרך כלל את יבשת אפריקה ועוברים למדינות המפרץ, שגם כך הרוב המכריע של אוכלוסייתן נחשבים מהגרים, אבל מה שמעניין אותם הוא לא הנתינות החדשה אלה האזרחות האולימפית בה יזכו לעולמים.

ככל שמדובר בארה"ב, שהיא מדינת ההגירה הגדולה בעולם, הבחירה של הספורטאים לעקור אליה היא יותר למען העתיד הפוסט ספורטיבי שלהם מאשר לקריירה עצמה, שכן התחרות בארה"ב על מקום בסגל היא אדירה. שתי דוגמאות לכך היו במשחקי 2008: בקי המון, מהמצטיינות של עונת 2007 ב-WNBA, לא נכללה בסגל האמריקני לטורניר הכדורסל. החלום שלה להופיע במשחקים האולימפיים היה כה גדול, שהיא ביקשה וקיבלה אזרחות רוסית, ושיחקה עם נבחרת רוסיה בבייג'ין. מקרה דומה הוא של כריס קיימן מה-NBA שהבין כי הדלת האולימפית שלו יכולה להיפתח רק בגרמניה, ומאז 2008 הוא שחקן נבחרת גרמניה (אבי סבו היגר מגרמניה לארה"ב ולכן זכה בדרכון גרמני).

הנטישה של החלום האמריקני למען החלום האולימפי הוא גם אחד המניעים של ספורטאים נוספים, כמו זה של הרוסי מקסים זאבוזין שקיבל אזרחות אמריקנית ב-2006 וימים אחדים לפני משחקי החורף בוונקובר ב-2010 הפך הונגרי וייצג את הונגריה כי ידע שלא ייכלל בסגל האמריקני. גם ג'יליאן שוורץ, שהבינה כי הדרך האמריקנית למשחקים מסובכת, ומצאה פתרון שמונע תחרות לאומית ומבחנים קפדניים לפני העלייה למטוס ללונדון.

גם אלכס אברבוך "שלנו", שזכה במדליית ארד בקרב 10 באליפות אירופה עד גיל 23 תחת דגל רוסיה בשנת 1997, עבר את תהליך שינוי הנתינות ועלה שנתיים מאוחר יותר מסיביר לישראל. במקרה הזה, אגב, כולם הרוויחו: אברבוך הצליח לנגן את התקווה פעמיים באליפות אירופה, במינכן 2002 ובגטבורג 2006. הישג שספק אם היינו זוכים לו גם בעוד 30 שנה ללא אותה "פירצה" במנגנון ההגירה הספורטיבי.

ככל שזה נוגע ללאום הציוני, מעבר לחלום האולימפי נצבעת ההופעה הספורטיבית בחזון הלאומי. מאז החלו המשחקים האולימפיים ב-1896 זוכים ספורטאים יהודים במדליות אולימפיות. מאמצע שנות ה-20 של המאה הקודמת החלו ניסיונות להכליל את הספורטאים היהודים במשלחת שתייצג את הלאום הציוני. הביטוי המעשי לכך היה הקמת משחקי המכביה ב-1932, שמטרתם העיקרית היתה קיבוץ טובי הספורטאים היהודים בעולם לארץ ישראל מתוך מטרה שיצעידו את המשלחת הישראלית למשחקים האולימפיים. משחקי ברלין 1936 וזוועות מלחמת העולם השנייה הביאו לדחיית הרעיון.

***
סעיף 41 בתקנון האולימפי קובע כבר שנים רבות, כי ספורטאי שייצג את ארצו בתחרות בינלאומית (משחקים אולימפיים, משחקים יבשתיים, אליפות יבשתית או עולם) יהיה חייב בתקופה של שלוש שנות צינון מהופעה בינלאומית בטרם יופיע תחת דגל מדינה אחרת (יתכן כי תקופה זו תתקצר בהסכמת הוועדים האולימפיים הלאומים והתאחדות הספורט הבינלאומית הרלבנטית). אולם יש ענפי ספורט שקבעו חוקים דרקוניים יותר, שלא מתירים מעבר בין מדינות. פיפ"א ופיב"א נוקטות בשיטת "שיחקת-נשארת". כלומר, הופעה בינלאומית אחת בנבחרת הלאומית מחייבת את השחקן שלא להופיע במסגרת של נבחרת בינלאומית אחרת. איגוד ההוקי קרח הבינלאומי מאפשר הופעה אחת בלבד בנבחרת לפני מעבר לנבחרת אחרת.

איגודי ספורט אחרים (חץ וקשת, רכיבה על סוסים, הוקי שדה, טריאתלון וכל מקצועות הסקי) מחייבים לא רק צינון של שלוש שנים אלא גם הוכחת מגורים במדינה החדשה של לפחות שנה אחת. איגודים אחרים אינם מקפידים כל כך, וסביר להניח שגם בלונדון נראה תופעות מוזרות כפי שהיו בבייג'ין - שני הברזילאים (רנאטו גומז וחורחה טרשיירו) שהופיעו בטורניר כדורעף החופים תחת הכינוי "גאור" ו"גיה". השניים גוייסו רגע לפני המשחקים על-ידי הנשיא הגיאורגי מיכאיל סאקאשווילי בכבודו ובעצמו.