ששש...ליגת האלופות חזרה

את המשפט הראשון אכתוב הפעם בשקט. מה זה בשקט, בלחש. כדי שאף אחד מחובבי הכדורגל לא יתעורר משנת החורף שלו: ששש... ליגת האלופות חזרה בשבוע שעבר מהפגרה. זהו, אני את שלי אמרתי, אתם יכולים להמשיך ולישון לפחות עד לרבע הגמר.

המפעל הזה, שדי בהמנון שלו והכדורגל זרוע הכוכבים לרגש כל חובב כדורגל באשר הוא, היה עד לא מזמן היהלום שבכתר. המפעל המושקע והמכניס ביותר במפעלות הכדורגל, היורש הישיר של המונדיאל. אז מה בעצם קרה? במשך שנים היה נהוג שעם חזרתה של ליגת האלופות, מתחיל האביב של חובבי הכדורגל: המשחקים הגדולים, כשברקע מתקרבים אל מחזורי ההכרעה בליגות השונות, נתנו בוסט לענף, עד שאפילו משחקים בליגת העל הקטנה והמוזנחת שלנו, היו זוכים לפתע לעדנה. למה? כי הרגישו כדורגל באוויר.

הסיבה לכך שליגת האלופות חזרה כמעט במחתרת בשבוע שעבר היא מורכבת. כרגיל בסיפורים שכאלה, הגורם המרכזי הוא תאוות בצע. אבל נתחיל קודם בסיבות המשנה. ראשית, היה קר נורא. כן, אני יודע, התירוץ הזה נשמע טיפשי, ובכל זאת: אם פעם ליגת האלופות היתה שבה בתחילת מארס, הרי שהרצון לפרוש את שידוריה על כמה שיותר ערבים הקדים את החזרה עמוק לתוך החורף. וכשקר, יש פחות צופים בחלק מהמגרשים, פחות אנשים בפאבים, בקיצור - "ווייב" פחות מרשים סביב המשחק. בגלל הקור והעפלה של שתי קבוצות רוסיות לשמינית (זניט וצסק"א מוסקבה), נאלצה אופ"א להוציא שני משחקים מ"שעת הקודש" של ליגת האלופות לדחוק אותם לשש בערב שעון אירופה.

הבעיה השנייה היא כמובן בהרכב הקבוצות שהעפילו העונה לשלב הזה. יותר מדי אפועל ניקוסיה ובאזל על חשבון הגדולות. האנגליות שלחו רק שתי נציגות לשמינית הגמר, אחרי ההדחה של שתי הקבוצות ממנצ'סטר, כשגם שתי האחרות - ארסנל וצ'לסי - צולעות; תוסיפו לכך את שוק ההעברות הדל של ינואר האחרון, וקיבלתם כדורגל אירופי מעט מקרטע, עוד לפני שנמנה את חטאי הטלוויזיה.

ויש גם סיבה אקסקלוסיבית לישראל: המציאות הטלוויזיונית של חורף 2012 השתנתה. תוכניות הריאליטי (האח הגדול ודה ווייס), הפכו למה שמכונה בברנז'ה "מאסט סי טי.וי", עם יותר מ-40% רייטינג. זה אומר שאם לא חזית במילאן מפרקת את ארסנל בסן סירו, לא נורא - יש תקצירים. אבל אם לא ראית מי הודח ב"אח" או בדה ווייס, לא נותר לך אלא לשוחח עם עמיתיך לעבודה למחרת על מזג האוויר. יהיה מי שיאמר שמה כבר ההבדל בין 30% רייטינג לפריים-טיים של ערוץ 2, או 40 וקצת אחוז, אבל ההבדל הוא תהומי בעיקר בכל מה שקשור ליכולתו של הגבר-גבר (ומרבית צופי הכדורגל, בעיקר בישראל, הם גברים), להניח יד על השלט רחוק ולשלוח את רעייתו וצאצאיו מהסלון אל המקלט המשני בבית.

נחזור לאירופה: ראשי אופ"א ראו לנגד עיניהם כסף גדול. הם חשבו על שמונה משחקים שלפחות שישה מהם אטרקטיביים, שיימתחו בין ארבעה ערבי שידור (במקום שניים) מפוצצים. אלא שאז באה המציאות של העונה הנוכחית וטפחה על פניהם. עם כל הכבוד להישג הנפלא של אפועל ניקוסיה, הרי שהמשחק בינה לבין ליון הוא עונש לצופים. כמוהו גם המשחק בין זניט סנט פטרבורג לבנפיקה (שבכלל התחיל מוקדם יותר בגלל החורף הרוסי), וככה נותרנו עם שני משחקים סבירים לשני הערבים הראשונים של השידור. אך אבוי, שני המשחקים הללו הסתיימו כך שאפילו העניין שהיה בהם בשבוע שעבר, לא יתקיים בגומלין: ברצלונה ומילאן כבר עברו למעשה את לברקוזן (1-3) וארסנל (0-4). בפורמט הקודם, היינו מקבלים על אותם שני ערבים גם את צ'לסי, ריאל מדריד, באיירן, אינטר ועוד. הפורמט החדש תלוי יותר מדי בלפחות משחק גדול אחד לערב נתון, וכאשר זה לא קורה, מתקלקלת כל המסיבה.

היזכרו בערוץ הקיבוץ שמשדר ארבעה משחקים בכל ערב. מדובר באירוע, גם אם המשחקים עצמם אינם מספקים דרמות קיצוניות. כשיש רק שני משחקים (במיוחד כאשר קבוצה רוסית מעורבת), הלך האירוע. באופ"א חלמו על הגדולות של איטליה, ספרד, אנגליה וגרמניה מתחרות ראש-בר אש, ובמקום זה קיבלו משחקי קצוות, ועוד מפוצלים.

יכול מאוד שהעניין יגבר מחדש בשלב הבא. עימותים ישירים בין ריאל, בארסה, מילאן וצ'לסי, עשויים להדביק את כולנו בחזרה למסך. רק שאז תישאל השאלה, מה בדיוק מידת הרלוונטיות של מפעל ספורטיבי שנתי שמצליח לעורר עניין רק סביב חודשיים בשנה?