אנחנו בעלי הבית של הרכבת

1. אל תתבלבלו ואל תתנו להטות את דעתכם. אירועי הרכבת של הימים האחרונים אינם מלחמה על זכות השביתה וזכות ההתארגנות. זה איננו מאבק על עתיד העבודה, על דמות החברה הנאורה ולא על הנורמות שלפיהן ישראל העובדת וההוגנת צריכה להתנהל.

זו גם לא התקוממות נועזת של עובדים מסכנים ומנוצלים שבעל הבית, טייקון רב הון ואון, מבקש לכתוש אותם עוד יותר. לא סווט שופ. לא התארגנות סוציאל-דמוקרטית, לא ארגון העבודה הבינלאומי, לא אינטרנציונל סוציאליסטי ולא קפיטליזם חזירי.

2. זהו סיפורם של מיליוני עובדים שמשלמים מסים כבדים מאוד, שהכספים שלהם מחזיקים ומממנים חברה ממשלתית שקוראים לה רכבת ישראל. סיפורה של אוכלוסייה רחבה שיש לה, מלבד חובות, מטלות, אי-סדרים וביורוקרטיה משתקת, גם כמה נכסים - חברת הרכבת היא אחד מהם.

אפשר כמובן לכנות את בעל הבית הזה טייקון וקפיטליסט נצלן, אבל נראה שזה לא בדיוק כך. הציבור הרחב קודם - באופן חד משמעי - לאינטרסים של עובדי הרכבת. הוא גם קודם - באופן חד משמעי - לאינטרסים של עובדי חברת החשמל, עובדי הנמלים, רשות שדות התעופה, מקורות וכל אלה. הציבור הזה רוצה, דורש, צריך, ליהנות מנכסיו.

לא רק שיירקו עליו. לא רק שינצלו את כספו ואת נכסיו. שלא יבזו אותו חודש אחר חודש ויתקעו אותו בתחנת רכבת ללא רכבת, בקטרים ובקרונות מסוכנים, ובעובדים לא מיומנים או בטלנים כוחניים, שמועסקים רק כי הם בני משפחה של הוועד או חברים שלו. עובדי הרכבת, כמו כל עובד, חייבים לקבל שכר הוגן. תמורת זאת יש להם חובות - חובות עבודה, חובות הגינות, אחריות, בטיחות. בלי זה - אין עבודה ואין משכורת. כמו אצל עובדי המגזר העסקי הפרטי. זה מה שצריך להיות גם אצל 450 אלף עובדי השירות הציבורי שנהנים מ"קביעות".

3. זה סיפורן של ממשלות, שבמשך עשרות שנים סירבו להשקיע במערכת הסעה מסילתית המונית. עד סוף שנות ה-80 נועד הסירוב להגן על המונופולים ההסתדרותיים התחבורתיים דאז - אגד ודן. אחרי כן הגיע משרד האוצר, עם התירוץ ש"עבור פקק של שעה אחת בבוקר ושעה אחת אחרי הצהריים - לא צריך לשלם מיליארדים".

רק לפני כמה שנים, כשהסתבר שמי שלא חי בתל אביב לא יכול למצוא עבודה נאותה, נאלצו הממשלות לקבל החלטות להזרים את כספו של הציבור למערכת הסעה ציבורית עבור הציבור. על זה יש להגן. להגן גם כשזה בא על חשבון בריונות, תאוותנות, שחיתות וכוחניות של ועד עובדים, איגוד עובדים או הסתדרות כללית. להגן גם כשזה אומר לתמוך ולתת רוח גבית לשר, הפעם זה ישראל כץ, שמוכן להסתכן ולהתעמת מול ועד עובדים.

4. למה "לא אוהבים" את גילה אדרעי, יו"רית ועד עובדי הרכבת? התשובה של הימים האחרונים היא: כי היא אישה, כי היא מזרחית. כמה קל, כמה מניפולטיבי, כמה מכוער.

אדרעי לא מקובלת על הציבור מפני שלא אכפת לה ממנו. מפני שהציבור משלם את משכורתה ואת תנאי העסקתה - אבל היא בוגדת בו ומנצלת אותו לטובת עצמה, לטובת חבריה ובני משפחותיהם. וכל האחרים - שייתקעו בתחנה.

הנה עוד כמה דברים שלא מספקים אותה: עובדי הרכבת אוחזים מכתב, חתום, שמספרם רק יגדל. הגיוני, הרי במקביל להשקעות של עשרות מיליארדים גם מספר העובדים חייב לגדול. מדובר בעובדים עם הסכם קיבוצי, "קבועים", לא בעובדי קבלן (ברכבת יש כ-300 עובדים כאלה, שהוועד לא פועל למענם). כבר יצאו 250 משרות חדשות, הגדלה נוספת של עוד 250 משרות צפויה בקרוב. מאות נוספות - בשנים הקרובות. כל זה במקביל למיקור החוץ.

במילים אחרות, לא כותשים את העובדים, לא מייבשים את העבודה המאורגנת ולא מכניסים הפרטה בדלת האחורית. אלה עובדים קבועים, שצריכים לעבוד לצד עובדי חוץ מקצועיים שיגויסו לתחזוקת הקרונות החדשים.

5. עופר עיני עשה עוד תרגיל יחצ"ני מתוחכם. לצד העובדה שהמו"מ בין הנהלת הרכבת לעובדיה נמשך כבר כשנה וחצי, הרי הפגישה של יו"ר ההסתדרות עם שר התחבורה, ישראל כץ, נקבעה כשבועיים לפני. בזמן הזה, והעידה על כך אדרעי עצמה, קיבל הוועד אישור וברכה מעיני להשבית את הרכבת.

הוא מכיר אותם, הוא ידע שאין להם גבולות. הוא נתן לנערים ולנערות להשתולל, ואז - כדרכו בקודש - הופיע כגואל-הדור. גזר קופון על ההקצנה של הוועד והכעס של הציבור, ובאקט הירואי הכריז כי בא להציל את המצב.

רק דבר אחד שכח עיני להצהיר, שהוא הודיע כי אינו מוכן לנהל שום מו"מ על מיקור חוץ. על מה כן? על עוד ועוד עובדים ועוד ועוד שכר. כלומר, עוד ועוד כוח שימעך את הציבור שמשלם את הכספים הללו.