ח"כ איתן כבל הוא לא טעם החודש ברשות השידור. למעשה, כבר כמה חודשים מפיקי החדשות בקול ישראל ובערוץ הראשון מסתדרים בלעדיו. אבל לפני כחודש, כשכבל העלה את הצעת החוק שלפיה חובות ערוץ 10 יגולגלו לתקצוב הפקות מקור, החליט יועץ התקשורת שלו דניאל הרוש לנקוט יוזמה, התקשר בעצמו לעורכי יומן הערב ברשת ב' והציע את הבוס לראיון.
"עורך היומן אמר שיחזור אליי עם תשובה, ובאמת בתוך עשר דקות הוא התקשר ואמר שהריאיון ייערך בין חמש לשש", משחזר הרוש. היומן החל, הדקות נקפו, אבל הנייד של כבל עמד בשתיקתו. הרוש התקשר לברר מה קורה ונאמר לו שהוחלט לוותר על האייטם. למה? להרוש לא ברור.
תשובה אפשרית מסתובבת במסדרונות קול ישראל. שם מספרים שאחד המעורבים בהפקת היומן פנה ברגע של חולשה (יש שיגידו, ברגע של אינסטינקט הישרדות בריא), להנהלת קול ישראל. "אמרו לו שלא היו מראיינים את כבל כי הוא תמיד מלכלך על הנהלת רשות השידור בוועדת הביקורת בכנסת", מספר גורם במערכת. האייטם בוטל.
ברגע הראשון זה נשמע כמו עוד סיפור על פוליטיזציה ברשות השידור, זו שגורמת לשיקולים העיתונאיים להידחק בשם האינטרס הצר של הקואליציה; או, אם לדייק, האינטרס של לשכת ראש הממשלה. באתוס של רשות השידור, נציין, המתח בין עיתונות חופשית לבין צלו של הפוליטיקאי הוא הנרטיב המכונן מאז הקמתה. הנה בחורינו הטובים ממשיכים להביא סקופים, אף שהפטרון מנופף באגרופו ומשליט את רצונו בעזרת הנהלה נוחה שבחר לו. בסיבוב הנוכחי מדובר במנכ"ל, יוני בן-מנחם, שנחשב למקובל על לשכת נתניהו, וביו"ר רשות השידור ד"ר אמיר גילת, שעבד עם נתניהו כשזה כיהן כשר אוצר, ואפילו תפס טרמפ באחת מנסיעות ביביטורס שחשף רביב דרוקר.
יש בתקופה האחרונה לא מעט דוגמאות לאישור הנרטיב הזה. הראשונה והמתבקשת היא כמובן קרן נויבך, שאינה נחשבת למי שסדר היום שלה מלהיב את לשכת ראש הממשלה. זה התחיל בהדחתה מ"מבט שני" ונמשך בפיטורי עורכת תוכנית הבוקר שלה ברשת ב', מירית הושמנד-מיטרני, מהלך שנבלם בינתיים בגלל לחץ ציבורי. גם ההוראה שיצאה ממירו למגישים הבכירים בקול ישראל להפסיק לפתוח את השידורים בהבעת עמדה אישית, נכנסת לדעת רבים לקטגוריה הזאת, והיא התנדפה בגלל נחישותם של נויבך, של אריה גולן ושל ירון דקל.
אבל יש סיפורים שנגמרים פחות טוב, כמו הזזת גאולה אבן משבע בערב למשבצת השידור צפופת המתחרים של שש, שמטרתה, לפחות לטענת עובדים ברשות, לכרסם בכוחה הנשכני של אבן, מה שאכן קרה על-פי צניחת הרייטינג. או למשל טענות של עיתונאים בכירים ברשות על סיקור רך יחסית של לשכת ראש הממשלה במקרים כמו טקס האזכרה להרוגי השריפה בכרמל, פרשת ביביטורס ופרשת המטפלת של אביה של שרה נתניהו.
עוד סיטואציה ששווה אזכור היא טענות של עורך בכיר, שפוליטיקאים מרגישים בנוח להתקשר ולהפעיל לחצים. כדוגמה הוא מזכיר מקרה שבו צלצל למערכת ח"כ אופיר אקוניס, מקורבו של נתניהו, והעלה דרישה מסוימת (יועץ התקשורת של אקוניס, שי חייק, בתגובה: "אנחנו לא יכולים לענות לטענות של גורמים עלומים. ולעצם העניין, זה לא נכון").
חשוב להדגיש שההנהלה עצמה אינה מפעילה לחץ פוליטי ישיר על הכתבים או על העורכים הבכירים. "ההנהלה מספיק זהירה כדי לא לעשות כזו שטות", מסבירה עורכת ותיקה. הלחץ הפוליטי, בא לטענתה לידי ביטוי בצנזורה עצמית של מי שלא רוצים למצוא את עצמם מועברים ליומן חצות. מגישה בולטת אחרת מסכימה: "יש אווירה של לחץ פוליטי, שבא לידי ביטוי בכך שאנשים נזהרים בבחירת אייטמים ומרואיינים", היא אומרת.
הנהלת רשות השידור מתנערת מכל הטענות הללו (התגובה המלאה בסוף הכתבה). ביחס לפוליטיקאים מציגה ההנהלה דוח השמעות של חברי הכנסת - טבלת אקסל מסודרת שבה מופיעים כל חברי הכנסת ומספר הפעמים שבהן הם הוזכרו או התראיינו ברשת ב'. השורה התחתונה מאוזנת להפליא, רק שמשום מה חסר על הדוח התאריך. בירור טלפוני מעלה שהתקופה שנבדקה היא מינואר 2011 עד ספטמבר 2011, החודש שבו נכנס יוני בן-מנחם לתפקידו.
במקרה של סיקור האזכרה להרוגי אסון הכרמל, ולאחר כי התברר שלחברת יפעת אין תמליל, ביקש G מרשות השידור את הקלטות המשדר מארכיונה כדי לאשש או להזים את הטענות. דוברת הרשות, שידעה לשם מה נחוצות הקלטות, ענתה במייל ש"(...) צריך למצוא מישהו שיהיה מוכן לעשות זאת ולחפש בארכיון. וזה צריך להיות מתואם עם אנשי הארכיון שגם ככה עסוקים עד הראש ולא בדיוק יושבים ומחכים לי". ההקלטות, נציין, מעולם לא הגיעו.
אלא שהרואיים ככל שיהיו הסיפורים על המאבק בין עיתונות לפוליטיקה, מאחוריהם מסתתרת אמת עגומה לא פחות. מאחורי נחשול השערוריות, המריבות, התביעות המשפטיות והסכסוכים המודלפים, שמציף את הרשות בחצי השנה האחרונה, אין תוכן. ההתקוטטות המכוערת הזאת היא לגמרי פרסונלית. "כן", נאנחת שדרנית ותיקה, "זה ברור שלשכת ראש הממשלה בחרה את בן-מנחם לתפקיד כי הוא נוח לה, והוא בתורו משתדל לרצות את שולחיו. אבל אם תחפשי פה ימין-שמאל, לא תמצאי. הכול על רקע אישי".
כך זה התחיל
קצת רקע היסטורי על הנפשות הפועלות: בבסיס המתיחות הנוכחית רובצת הקדנציה של יוסף בראל כמנכ"ל רשות השידור (2005-2001). באותה תקופה התפנתה משרת מנהל קול ישראל, אחרי כהונה בת 14 שנים של אמנון נדב, ועל התפקיד התחרו שניים - יוני בן-מנחם, שהיה כתב מדיני, ואריה שקד, מי שכיהן כמזכיר מערכת דומיננטי ברשת ב'. בראל, שזכה בין העובדים לכינוי "הסולטן", על רקע החשיבות שייחס לנאמנות האישית, העדיף את בן-מנחם. "מאז זורם בין בן-מנחם לשקד נהר של דם רע", מספרת אחת מוותיקות קול ישראל. "הם אויבים רשמיים".
לכאן גם משתרבבת המורשת הארגונית העכורה של רשות השידור, שג'נטלמניות אינה אחד המאפיינים שלה. עם כניסתו של בן-מנחם לתפקיד מנהל הרדיו, הוא נקט שני צעדים בולטים: הוא מינה את מיקי מירו למנהל רשת ב', ושלח את שקד לגלות בתוכניות הלילה; "שזו השפלה לא קטנה", מסביר מעורב. שקד בתורו עשה את מה שעושים רבים ברשות כשהם נקלעים לפינה מקצועית, ופנה לבית המשפט, שאישר שהגלייתו נעשתה ללא שיקול ענייני. כתיקון, הוא מונה לעורך יומני הבוקר וחיכה ליום שבו הגלגל יסתובב.
והוא הסתובב, ויש אומרים שלא מעט בזכותו של שקד. ביולי 2006 נכנס מוטי שקלאר לנעליו של בראל שהודח, וכעבור חודשים אחדים הצטרף אליו משה גביש, כיו"ר רשות השידור. בן-מנחם הודח מתפקידו, ומירו סיים אותו. תקופת כהונתם של השניים לא זכתה בתוך הרשות לסופרלטיבים מהדהדים, וזאת בלשון המעטה. "נוצרה ברדיו אווירה כזו שאושיות רדיו ותיקות, כמו כרמית גיא, חיים זיסוביץ', ירון אנוש ואחרים פשוט העדיפו ללכת הביתה", מספרת אחת הנוטשות.
שקלאר היה שמח להראות לבן-מנחם ולמירו את הדלת, אבל חשש מעוד סיבוב מר בבית המשפט. במקום זה, הוא הסתפק בספציאליטה של רשות השידור - בן-מנחם ומירו קיבלו את אותו הטיפול שהעניקו כמה שנים קודם לכן לשקד; מירו התגלגל לאחת מתוכניות הלילה, ובן-מנחם הוגדר כפרשן לענייני העולם הערבי וקיבל שעה זניחה ביום ראשון, בשמונה בערב. "חשוב לציין שבכל התקופה הזו שניהם קיבלו משכורת נאה פלוס", אומר קולגה.
בינתיים מונה שקד למנהל קול ישראל, התפקיד שעליו חלם. הוא מינה את מוטי אמיר למנהל רשת ב', ייצב את רצועת הבוקר בעזרת קרן נויבך, והתאמץ לתת פייט לגל"צ בגזרת האג'נדה החברתית. יחד עם שקלאר ועם גביש, הם גם החלו לטפח טאלנטים בחוזים אישיים, שיטה שקוממה עליהם לא מעט עובדים, שלא הבינו איך מקום ציבורי יכול לשלם לשני אנשים, שעושים את אותה העבודה, שכר שונה.
אלא שכמו ששורר שמוליק קראוס, הגלגל ממשיך להסתובב לו. מיד כשנתניהו הרכיב את ממשלתו, הבינו ברשות השידור שהשינויים בפתח. מינויו של אמיר גילת ליו"ר בקיץ 2010 היה אות הפתיחה, ולטובתו שיחק דוח מבקר המדינה, שפורסם חודשים מספר אחר כך, אשר נזף בשקלאר ובחבורתו על שורה של מינויים ללא מכרזים.
בכלל, דוח המבקר הפך לכתב ההגנה המרכזי של ההנהלה הנוכחית. כל טענה על התנהלותה נהדפת בעזרת הדוח, שבהנהלה מקפידים לתאר כ"דוח החמור ביותר בתולדות רשות השידור" ("כאילו יש לדוח המבקר איזו שורת מחץ מספרית שבעזרתה אפשר למדוד מה חמור ממה", מוחה אחד מכתבי הטלוויזיה. בשם הדיוק ההיסטורי יש להוסיף כי דוח המבקר נגד יוסף בראל היה היחיד שהוליד הדחה מיידית). בחסות הדוח שטף את רשות השידור נחשול של מכרזים. יותר משישים משרות נפתחו לתחרות. אנשים שישבו על כיסאותיהם במשך שנים נבעטו בשם המינהל התקין. גילת, בן-מנחם ויד ימינו, וזליג רבינוביץ' נופפו במכרזים כאות לעידן חדש שבו שיקולים ענייניים ושקופים יכריעו, במקום גחמות של מנהלים.
"כן", נאנח כתב אחד מאנשי רשת ב', "המבקר רצה מכרזים ברשות השידור וקיבל מכרזים". אלא שכמה מינהל תקין זה יכול להיות, שואלים רבים, אם כולם יודעים מה התוצאה הסופית? "ידענו מראש מי ייבחר לכל תפקיד", מוסיף הכתב. כשוועדת המכרזים מורכבת משלושת קודקודי ההנהלה ומשתי דמויות מהוועד המנהל, איזה סיכוי יש לשני הנציגים של אגודת העיתונאים? וכך, אחרי שמירו נחת במעגליות פואטית על כורסת מנהל קול ישראל, ובן-מנחם נבחר למנכ"ל הרשות, נבחרו יאיר קורן לניהול רשת ב', יוסי הדר למזכיר המערכת ואבישי פלחי למנהל רשת א'. את המשך הסיפור לא מאוד מסובך לנחש.
נאמני המשטר הקודם
רבים ממי שזוהו בדרך זו או אחרת, באופן ישיר או בעקיפין, עם שקלאר, עם גביש ועם שקד, הפכו, לתחושתם, ליעד להדחה. במקרים מסוימים, אומרים עיתונאים ברשות בציניות, היה בונוס: אותו אדם גילם תפקיד כפול - גם איש של שקלאר, וגם סוג של אופוזיציה לנתניהו, ע"ע קרן נויבך; או אריה שקד עצמו, כמובן, שממנהל קול ישראל הפך לפקיד באגף הגבייה - בירא עמיקתא מהסוג שצומח רק מתוך הומור שחור, ועונש כואב למי שלכאורה התראיין בפאה ובקול מעוות בכתבה באולפן שישי שעסקה בנפלאות רשות השידור (ואחר כך נחשפה זהותו, למבוכת מתנגדיו ואוהדיו כאחד).
נגד שקד, נציין, היו גם שתי תלונות. אחת הייתה של ליאת רגב, שהגישה תלונה למבקרת הפנים של הרשות, איתנה גרגור, שלפיה נושלה מתוכנית הבוקר שהגישה בעבר בשעה שהייתה בחופשת לידה. למה היא נזכרה רק יותר משלוש שנים אחרי? באייטם, שפורסם בעניין באתר של יואב יצחק, הוסבר כי הסיבה לכך היא אסוציאטיבית. ערעור מעמדה של נויבך הזכיר לרגב את שעשו לה בעבר. טיוטה של דוח המבקרת מציעה עוד תשובה אפשרית: בטיוטה נכתב כי "לבקשת מנכ"ל הרשות מר יוני בן מנחם (.....) נבדקה תלונתה של השדרנית ליאת רגב". בהמשך עושה המבקרת שימוש בתיבה "בתלונתה למנכ"ל". מי יודע, לוחשים בקול ישראל עם לא מעט רשעות, אולי התלונה הזאת תסלול את דרכה של רגב להחלפת ירון דקל, שמונה לאחרונה למפקד גלי צה"ל. אגב, אנקדוטה מעניינת בעניין מגיעה מתגובת הרשות למקרה: ברשות לא מכירים לא טיוטת דוח ולא דוח שכזה וכמובן מכחישים הכול (לתגובה המלאה ר' מסגרת).
התלונה השנייה נגד שקד הייתה של בן-מנחם עצמו, והבשילה להמלצה להעמידו לדין באשמת פגיעה בפרטיות והוצאת מסמך ממשמורת. ברקע החקירה הפלילית מבחן פיל"ת שערך בן-מנחם ב-2002 לקראת התמודדותו על ניהול הרדיו. תוצאות המבחן לא החמיאו לכישוריו הניהוליים. ב-2010, כששקד הבין שבן-מנחם הוא המתחרה שלו, הוא השיג את תוצאות המבחן המלאות, והפיץ אותן בין עיתונאים. לטענת שקד, בזאת הוא מילא את חובתו העיתונאית. אמנם תוצאות חלקיות ממבחנו של בן-מנחם פורסמו כבר ב-2003 ב"הארץ", אבל זה לא חסך משקד את המלצתם של היחידה הארצית לחקירות הונאה וחוקרי להב 433 להגיש נגדו כתב אישום.
על הבטחות ומעשים
ימים ספורים אחרי מינויו, הבטיח מירו לעובדים שהוא לא יערוף ראשים, אבל זה לא כלל כנראה סבב מינויים שבו נדחקו כמה דמויות שהיו מזוהות עם ההנהלה הקודמת. יומיים אחרי הנאום המרגש נמחק גיל ליטמן, שהיה עורך יומן הבוקר המוערך, מסידור העבודה, ונשלח (כצפוי) לשעות הערב. יחד עם ליטמן הודח מהגשת היומנים גם הכתב בכנסת, רן בנימיני, שנחשב לדעת רבים למגיש טוב.
בהמשך, ותחת הכותרת "רענון המערכת", הוזזו תשעה כתבים לתפקידים שלא בהכרח רצו בהם. לדוגמה, בנימיני, שהנימוק להעברתו מהגשת היומנים היה שהוא לא מבין מספיק בנושאים כלכליים וחברתיים, נשלף מתפקידו ככתב הכנסת ונשלח לסקר כלכלה. גיא קוטב נאלץ לוותר על משרת מזכיר המערכת ומונה לכתב איכות הסביבה. שי זילבר, שכיסה את אזור ירושלים, קיבל את תיק המשטרה, שלטענת חברים במערכת לא ממש רצה.
כתבת בכירה, שמסנגרת על ההנהלה החדשה, מתעקשת שכל המינויים לגיטימיים, ושאמנם אנשים מוכשרים כמו בנימיני וליטמן הועברו מתפקידיהם, אבל הדבר בתחום אחריותו של מירו. "הוא רצה כתב מוכשר כמו בנימיני שיסקר את התחום הכלכלי", היא קובעת, ומסכמת: "כל מנהל רוצה להטביע את חותמו". אחד מוותיקי חדר החדשות מוסיף: "אני מאוד שמחתי שהמשטר התחלף, ושימיהם של אריה שקד ומוטי אמיר, שתמיד התנכלו לי, נגמרו. ובאמת, האווירה במקום השתנתה. אבל למינויים של יוני אין הסבר הגיוני מלבד נקמנות".
גם בטלוויזיה היה "רענון". מנויבך נפרדו על סעיף "לא עוברת מסך", ואת יגאל רביד הורידו מהגשת החדשות במוצאי שבת, כדי "להצעיר את המסך", וזאת זמן קצר אחרי שביטלו את תוכניתו הנוסטלגית "כך היה". וזה, נזכיר, בערוץ שבו חיים יבין הגיש את המהדורה האחרונה שלו בגיל 76, ויעקב אחימאיר ממשיך לסחוף את קהל "רואים עולם" בגיל 74. בלי קשר, או עם, רביד גם נגרר לשני שימועים משמעתיים קטנוניים.
היה מי שברח עוד קודם. לדוגמה, יורם כהן, מי שכיהן כראש חטיבת החדשות. "יורם הבין לאן נושבת הרוח", מסביר קולגה, "אז הוא פרש והפך לכתב שטחים, עובד מתחת לעורכים שהוא ניהל עד לא מזמן. אה, וגם לקחו לו את האוטו".
ההנהלה החדשה אינה מתבוססת בצער על דאבדין ומשתכחין. הרי, חשוב להם להזכיר, השמות שהוזכרו הגיעו לאן שהגיעו בלי מכרז; מבלי שנבדקו הכישורים שלהם או התאמתם לתפקידים. עכשיו, כשהם פינו את הדרך, אפשר יהיה להכניס דם חדש למערכת. כמו יוסי הדר. או יאיר קורן.
"שניהם אנשים נחמדים מאוד", מאשרת עורכת בתחנה, "אבל אפורים לגמרי". כתב ותיק מוסיף: "אז מה יש למיקי מירו להראות בסוף חצי שנה בתפקיד? אילו הישגים או כוכבים כריזמטיים הוא הביא במקום אלה שזרק?". מנכ"ל הרשות, נציין, הודף את הקיטורים בטענה שהכול מחנאות מרירה של אנשים שהתרגלו לשבת על סיר השומן. "נגיד שזו מחנאות", משיב אחד מקורבנות השיטה, "אבל האם הדרך היחידה להילחם במחנאות היא עריפת ראשים? למה שלא ינסו למוסס את המחנאות על-ידי שיקול דעת ענייני?".
בהנהלה משוכנעים
הנהלת רשות השידור משוכנעת שעובדיה מרוצים. האווירה, אומרים שם, במגמת שיפור מתמיד, והתדמית הבעייתית של רשות השידור היא כולה תוצאה של חבורת עובדים ממורמרים שעל כל פיפס ממהרת להתראיין. הבעיה, אומרים בהנהלה, שהעובדים האחרים, אלה המרוצים, הם לא מהסוג שירוצו לתקשורת.
בניגוד לטענה הזאת, גם רבים מבין אלה המזוהים עם ההנהלה הנוכחית מודים שהמורל ברשות בשפל חסר תקדים. "המוטיבציה נפגעה", אומר כתב, "בגלל שהשיקולים הם אישיים ולא מקצועיים. חדוות היצירה נפגמה". קולגה מהטלוויזיה מתאר מצב לא הרבה יותר טוב: "יש רפיון מוחלט בעבודה. הירידה במוטיבציה היא טוטלית. אנשים באים בלי חשק, עושים בקושי את המוטל עליהם. לא יוצאים לשטח להביא סיפורים. לא מכבדים את ההנהלה".
- ההנהלה לא רוצה להצליח? לא רוצה רייטינג?
"לא יודע. הם אומרים שאנחנו פה לא בשביל הרייטינג, אלא בשביל האיכות".
"המקום פשוט לא עובד לשם מטרתו", מספרת אחת מכוכבות הרשות. "אנשים עובדים לצורך פרנסתם. הדנ"א של המקום הזה השתבש מזמן; הוא בסטגנציה נוראית, ואין יכולת להתרומם".
700 עובדי הרשות שהיו אמורים לפרוש במסגרת הרפורמה (שהמימון שלה נסגר בשבוע שעבר לאחר שנתיים של עיכובים) ממשיכים להכביד על התקציב של רשות השידור. "ערוץ 1 הוא מכונה לשריפת כסף", אומר בכיר ברשות. "תקציב הרשות הוא פלוס-מינוס 870 מיליון שקל בשנה. תקציב חברת החדשות של ערוץ 2 הוא סביב ה-100 מיליון שקל. וזה כולל ניידות שידור, משכורות וגם שכר דירה. אז בואי נגיד שבשידור הציבורי צריך חברת חדשות לרדיו, לטלוויזיה ולאינטרנט, נגיד שהעלות היא 150 מיליון. זה משאיר כ-700 מיליון, שנגיד שמתוכם יפנו 300 מיליון או יותר לתוכניות ולהפקות חיצוניות, דבר שיפיח חיים בכל תעשיית הטלוויזיה בארץ. עדיין יישאר סכום משמעותי".
- אז כמו ששואל יאיר לפיד: איפה הכסף?
"הכסף הולך על מנגנון מנופח, מלא אנשים לא נחוצים, ולשיטות עבודה לא רלבנטיות".
- הטינה והתסכול של הציבור, שזורק על הרשות מאות שקלים בשנה ומקבל תמורה בעייתית, לא מצליחים לחדור פנימה?
"לא", עונה קולגה נוסף מהטלוויזיה. "רוב האנשים פה מתנהלים בסבבה של המשכורת שלהם. הם התקמבנו בחוזים, והם יודעים שהשלטון רוצה ערוץ חלש. אז סבבה".
רשות השידור: הכול ספינים שקריים
מרשות השידור הועברה התגובה הבאה: "גלובס ממשיך בסיקור המגמתי את רשות השידור וממשיך להיות מוזן בידי גורמים אינטרסנטיים ושקריים שחלקם מככב בדו"ח מבקר המדינה האחרון, החמור ביותר בתולדות רשות השידור. הנהלת הרשות החדשה נחושה להמשיך לפעול, למרות הספינים השקריים הללו, כדי ליישם את דו"ח מבקר המדינה, לרענן את השורות ולשקם את רשות השידור מהמצב העגום אותו ירשה מההנהלה הקודמת למען הצלחתו של השידור הציבורי. ולגופן של הטענות:
ביחס למקרה איתן כבל: "מדובר בשקר וכזב, אין זו הפעם הראשונה שגורמים אינטרסנטיים במערכת מנסים להכפיש את הנהלת הרדיו. בהנהלת הרדיו מעולם לא נאמרו הדברים המצוטטים".
ביחס ללחצים פוליטיים ולאופיר אקוניס: "לנו לא ידוע על תופעה כזו, את מוזמנת לפנות לח"כ אקוניס. הרדיו והטלוויזיה מסקרים את לשכת ראש הממשלה באופן מקצועי ועל-פי כללי האתיקה של רשות השידור. כל הטענות בשם גורמים אנונימיים הן שקריות ולא ראויות להתייחסות".ביחס לוועדת המכרזים: "מדובר בטענה מגוחכת, ועדות המכרזים של רשות השידור פועלות בשקיפות ועל פי הנהלים ומי שיש לו ערעור על כך רשאי לפנות לערכאות". ביחס לסבב התפקידים והעברת עיתונאים מתפקידם: "כל השינויים שנעשו ב'קול ישראל' הם שינויים מקצועיים. פעם נוספת מדובר בשקרים, לדוגמא: המנכ"ל הנוכחי ומנהל הרדיו הנוכחי הם אלה שהביאו את יגאל רביד להגיש ברדיו בתקופה שהמנכ"ל הנוכחי היה מנהל 'קול ישראל'.
"בכל מקרה, זכותה ואפילו גם חובתה של כל הנהלה חדשה לעשות שינויים, במיוחד על רקע ההידרדרות והמצב העגום אותו קיבלה לידיה".ביחס לתלונת ליאת רגב: "לא מוכר לנו דו"ח פנימי שכזה. ליאת רגב היא זו שפנתה למנכ"ל בתלונה בע"פ והמנכ"ל ביקשה להעבירה לו בכתב. מדובר בשיחה אקראית במגרש החניה של המערכת בנוכחות אנשים אחרים שיכולים להעיד על כך".
ביחס לאווירה: "הפניות הרבות אל ההנהלה החדשה מצד עובדים מעידות בדיוק על ההפך. עובדים רבים מברכים על כך ש'שלטון הטרור והפחד' הסתיים ויש קרן אור של תקווה. מי שפגע במוטיבציה היה ההנהלה הקודמת".
כתבות
ני"ע
