בחודשים האחרונים יצאו תחת ידה של השופטת אספרנצה אלון מבית המשפט לענייני משפחה בחיפה שני פסקי דין המעבירים ביקורת חמורה על תפקודיהן של רשויות הרווחה, בכל הנוגע לטיפול בשיבוץ ילדים במצוקה במשפחות אומנות.
בפסקי הדין חזרה השופטת וקבעה כי כאשר רשויות הרווחה משבצות ילדים במשפחות אומנות, עליהן להפעיל שיקול-דעת רחב עם ראייה מספקת לעתיד בהתאמת משפחות האומנה לילדים הספציפיים, שכן הניסיון מלמד כי פעמים רבות המצב הזמני הופך קבוע, ואת מחיר המחדל של חוסר ההתאמה למשפחה משלמים לבסוף הילדים.
במקרה הראשון, אח ואחות קטינים אשר נולדו לאם הלוקה בסכיזופרניה פרנואידית קשה וחסרת מסוגלות לגדלם, הועברו לשתי משפחות אומנה נפרדות, ועל הבן ביקשה המדינה להכריז כבר-אימוץ. הילד הועבר למשפחת אומנה כבר בהיותו בן שבועיים, ולאור מצבה הנפשי של האם, היה ברור שיהא צורך דחוף להוציא גם את הבת מחזקתה.
לפיכך קבעה השופטת כי במועד זה, וטרם מסירתו של התינוק למשפחת אומנה, היה על פקידת הסעד להביא בחשבון את העובדה ששני האחים יימסרו לאומנה, והיה עליה לברר האם משפחה האומנה מסכימה לקבל גם את אחותו בת החמש.
למרבה הצער ,לשיהוי היה מחיר יקר, וכשרשויות הרווחה פנו סוף-סוף לבחון האם המשפחה האומנת שקיבלה את הקטין יכולה לקבל גם את אחותו הגדולה, היה זה מאוחר מדי, משום שהמשפחה האומנת כבר קיבלה ילד נוסף אחר, וכך נקבע גורלם של האחים לגדול בנפרד.
מאוחר יותר החליטה המדינה להקצין עוד יותר את הפער בין האחים, וללא הסבר ביקשה להכריז על הבן כבר-אימוץ על-ידי משפחת האומנה שלו, בעוד שאחותו נותרה בסטטוס של ילד למשפחת אומנה.
השופטת דחתה את בקשת המדינה לאחר שלא השתכנעה בעדיפותו של האימוץ על פני משפחת האומנה, תוך הבעת תמיהה כיצד ירגיש הבן לכשיגדל ויבין שרק הוא הוצא מגדרה של המשפחה, בעוד שאחותו נותרה שייכת להוריה הביולוגיים.
השופטת חתמה את פסק דינה בפניית אזהרה לרשויות הרווחה כי "יש זריז ונשכר, ויש זריז נפסד" (פסחים, נ), וכאילו כדי לחזק את דבריה, הגיעה לשולחנה עד מהרה דוגמה נוספת כיצד החיפזון מביא למחדל בשיבוץ ילד נזקק למשפחת אומנה בלתי מתאימה.
הילדים מפסידים
בפסק הדין השני שניתן אך השבוע נידונה שאלת האימוץ של ילדה אשר הגיעה למשפחת האומנה בהיותה תינוקת בת 11 חודשים. הילדה, שנולדה מקשר מזדמן בין אם רווקה חסרת דת ואב מוסלמי שישב בכלא על שוד מזוין, הינה בת הדת המוסלמית אחרי אביה, אך הושמה במשפחת אומנה יהודית חרדית. רק כעבור שנתיים, לאחר שהאם חתמה על הסכמה למסירת הילדה לאימוץ, נזכרו רשויות הרווחה לברר באופן יסודי אם האב מסכים למסירתה של הילדה לאימוץ, ומאחר שהאב ביקש לגדל את הילדה בעצמו, התיק המשיך להתגלגל שנתיים נוספות עד שלילדה מלאו חמש.
במצב עניינים זה בית המשפט נזקק להכריע למעשה בין שתי ברירות רעות עבור הילדה, שכן אם תועבר לגדול עם אביה בכפר ערבי לאחר שגדלה במשך 4 שנים במשפחה יהודית בעלת אורח חיים חרדי, אליה היא כבר נקשרה - תיגרם לה טראומה קשה, ומאידך אימוצה וגידולה כיהודיה חרדית על אף היותה מוסלמית תיצור בעיות קשות לכשתגדל ותרצה להנשא בתוך קהילתה.
השופטת הכריעה בסוף על אימוצה של הקטינה על-ידי משפחת האומנה, אך לא חסכה משבט בקורתה כלפי התנהלותן של רשויות הרווחה.
למרבה הצער, נראה כי מירב הסיכויים שביקורת זאת תישאר על דפי פסק הדין והמאמר, שכן מן הצד השני ניצבים כידוע העומס המוטל על רשויות הרווחה, התקציבים המוגבלים, ומעל לכל מספרן המועט של המשפחות האומנות ביחס לצורך.
על-פי הנתונים שפרסמה המועצה הלאומית לשלום הילד, בשנת 2010 הוצאו 8,408 ילדים מביתם, מתוכם 2,112 בלבד שובצו במשפחות אומנה. במצב עניינים זה, רשויות הרווחה מרגישות סיפוק אם בכלל עלה בידן למצוא לקטין משפחה אומנה, והצורך בהעמדת קריטריונים למשפחה ניצב כיום בעדיפות נמוכה ביותר.
עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.