מר וגברת טלוויזיה

1. "איננו מתייחסים לדיונים פנימיים". כך הגיבו ברשות השידור לאחר שנשאלו על-ידי עיתונאים על ההדחה המתקרבת של ינון מגל ומרב מילר, מגישיה של מהדורת הדגל של הערוץ הראשון, "מבט". לא הכחשה נחרצת (גם לא שלא לציטוט) בצירוף מילה טובה ואף לא אישור מנומס של הדברים מלווה בהבעת הערכה, למרות הכול. שום סנטימנט לכאן או לכאן, כאילו לא מדובר במגישים הבכירים ביותר של ערוץ 1, שרק לפני כ-5 שנים עמדו במרכז קמפיין מתוקשר שביקש להוכיח שהוא עדיין רלוונטי.

המבוכה עוד גדלה לאור תירוץ "הרייטינג הנמוך" של הערוץ, כי הרי קשה להאמין שיש אדם במדינה שלא יסכים שאחוזי הרייטינג הבודדים שכבר יש למהדורה הזו, הם בזכות שני אלה.

מלבד העובדה שרשות השידור, הממומנת מכספי הציבור, הפכה לגוף שידור לא שקוף באופן מדאיג, ההתנהלות הזו מלמדת בעיקר על היחס המזלזל של הנהלת הרשות לעובדיה. יחס, שכבר נחשפנו אליו עם הסברי "הלא עוברת מסך" המבחילים שניתנו אז סביב העברת קרן נויבך מתפקיד מגישת "מבט שני".

ההתנהלות הזו אינה מנותקת מהמתרחש במסדרונות הרשות. ככל שאתה "טאלנט" נחשב יותר, כך יירדו הטמפרטורות של היחס לו תזכה. על אחת כמה וכמה אם מונית על-ידי ההנהלה הקודמת. אם אתה חשוד כ"איש של", לא יתייעצו ולא ידברו אתך.

מאז נכנס לתפקידו יוני בן מנחם, מעטים מבין הקולות והפנים המזוהים עם רשות השידור זכו לפגישה אישית עם המנכ"ל החדש. הם כן זכו בהפחתה של תנאיהם, בהעברה מהתפקיד או לביקורת על "הטבותיהם המופלגות". לא אחת, גילו כתבות בעיתון על החלפתם הצפויה. השיחה הראשונה עם המנכ"ל לא מגיעה גם אחרי אותו פרסום.

לרשות השידור יש זכות להחליף את אנשיה. הכול אולי חוקי ונתפס בעיני ההנהלה הזו אף כנכון. אך לא משנה כמה רפורמות יעשו וכמה יואצו תהליכי ההבראה, ישנם יסודות מהותיים שתמיד ישמרו את הגוף הציבורי הזה חלש. בראשם, לצד המעורבות הפוליטית, הוא העדר הכבוד לעמיתים למקצוע.

נדמה שהסכינאות וחיסולי החשבונות חשובים שם יותר מהערכים העיתונאיים ותדמית הארגון חשובה פחות מביצור שלטונם של האנשים העומדים בראשו. החוליים האלה לא הומצאו על-ידי ההנהלה הנוכחית, אבל זה לא אומר שצריך לעבור על זה לסדר היום, רק בגלל שזו רשות השידור, "וככה זה שם".

2.

לא רחוק משם, ובנסיבות אחרות לחלוטין, חולק יעקב אילון גורל דומה לזה של ינון מגל ומרב מילר. הוא אמנם לא הודח, אלא החליט לעזוב את חדשות 10, אך גם עזיבתו מלווה בתחושה חמצמצה.

כמה קל לרנן על שכרם של המגישים הבכירים בערוצי הטלוויזיה, אך אי אפשר להתעלם מכמה קר בפסגה הגבוהה ביותר אליה מגיעים אנשי המקצוע הטובים ביותר בישראל. עד כמה במדינה שלנו לשנים של ניסיון, למעמד מקצועי ולמיומנות גבוהה, אין ערך.

גם כשתגיע אל התפקיד הנחשק ביותר בעולם ההגשה העיתונאית בישראל, תרגיש שאתה עדיין נאבק. נאבק על תנאי עבודה נאותים שיבטיחו עיתונות במיטבה, על קיום בסיסי של מקום עבודתך עצמו ומעל לכל נאבק בפוליטיקות קטנות של משחקי כוח.

גם כשמר או גברת טלוויזיה, מחליטים להמשיך הלאה, הם נתקלים בחוסר האונים הזה של שוק קטן ורווי אג'נדות. ואם זה מה שקורה בשורה הראשונה של המקצוע הטלוויזיוני בישראל, ברור שאין הרבה אופק למי שנמצא כעת בשורותיו האחוריות.