מיליארד דולר משלדון אדלסון

בעולם רב-אבסורדים (מה חשוב יותר? קוראנים שרופים בקאבול, או סורים שרופים בחומס?) התענגנו השבוע על הפרדוקס של שלדון אדלסון. "אני מתנגד לזה שאנשים עשירים ינסו להשפיע על בחירות. אבל כל זמן שאפשר לעשות את זה, אני עומד לעשות את זה".

הוא השמיע את ההכרזה באוזני כתב-העת הכלכלי "פורבס". אכן, זה הפורום הראוי ביותר, מפני שהבעלים של "פורבס" השתמש בירושת אביו (שעל שמו נקרא המגזין), כדי לנסות ולהיבחר לנשיא, ב-1996 וב-2000. לא הלך, ולפי המסופר בנותיו הפצירו בו שיפסיק לפני שייגמר כל הכסף. זו סכנה שאינה אורבת למר אדלסון.

כאשר תעשיית ההימורים שלו חישבה להתמוטט, ב-2008, הוא אמר, שאם יעמוד על חבילת הדולרים שלו, הוא עדיין יהיה האיש הגבוה ביותר בחדר. קור-הרוח שלו לא היה מופרז. הוא לא סתם עבר בשלום את המשבר הפיננסי, אלא הוא עומד עכשיו על חבילת דולרים גבוהה מתמיד.

לפי הכתבה ב"פורבס", מר אדלסון שווה 25 מיליארד דולר, ושווי השוק של תעשיית ההימורים שלו עומד על 39 מיליארד דולר. השקעותיו במקאו מקנות לו את המעמד של "המשקיע הזר הגדול ביותר בסין מאז ומעולם". סך כל אחזקות הנדל"ן שלו שקולות כנגד "21 בנייני אמפייר סטייט". הוא מתפאר, שעזר להפוך את סינגפור מ"עיר שמרנית קפואה ומשעממת לעיר של התרגשות ושל אמנויות הבישול ושל מוזיאונים".

"עמוק בכיסו של אדם אחד"

תרומות למסע הבחירות של ידידו ניוט גינגריץ' הן הערת שוליים. הוא וד"ר מרים תרמו עד כה 11 מיליון דולר ליומרותיו הנשיאותיות של יושב-ראש בית הנבחרים לשעבר. הוא אומר שהסכום הזה יכול לעלות עד מאה מיליון. מראיינו של מר אדלסון כותב, בטור נפרד, ש"הוא יכול לתרום מיליארד דולר, או 5% משוויו, בלי להרגיש". הכותב משער, שרק דבר אחד מונע אותו מלהזרים מיד עוד עשרות מיליונים: גינגריץ' עצמו, מפני שאולי לא היה רוצה לעורר את הרושם שהוא נמצא "כה עמוק בכיסו של אדם אחד".

אולי. אבל בהדרגה מתחוור, שנדיבותם של ד"ר מרים ושלדון אלדסון היא הסיבה העיקרית שגינגריץ' עדיין נמצא במרוץ. הסקרים חוזים לו תבוסה ניצחת בכל אחת מארבע המדינות, שיצביעו בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית בשבועיים הבאים. איש אינו מתייחס עוד ברצינות אל התיימרותו להציג את החלופה השמרנית האותנטית למיט רומני. למבוכתו, ולמבוכת הממסד של מפלגתו, נושא הדגל של האגף השמרני הוא סנאטור לשעבר ממדינת פנסילבניה, ריק סנטורום, שרק לפני שלושה חודשים עצם שמו עורר לעג. איש אינו לועג לו עוד.

השאלה אינה עצם העדפותיו הפוליטיות של מר אדלסון, באמריקה או בישראל (והרשימה הזו אינה עוסקת, אפילו במשתמע, ב"ישראל היום", או במכון שלם, או בשגריר בוושינגטון, או ביושב-ראש הנהלת הסוכנות, או בראש הממשלה). השאלה היא הרגרסיה מבשרת הרעות של הדמוקרטיה האמריקנית. בעונת הבחירות הזו מתרחש בה משהו טראגי: קומץ עשירים מופלגים מסירים את כל העכבות, ועושים ניסיון גלוי וישיר ללוש את הפוליטיקה של ארה"ב בצלמם האידיאולוגי.

"כסף שווה דיבור"

במשך 35 שנה ניסתה אמריקה להקטין את שרירותיותו של הכסף הגדול. תרומות ישירות למועמדים לנשיאות הוגבלו ל-2,000 דולר לכל עונת הבחירות. אין זאת אומרת שפקעה חשיבותם של בעלי ההון הגדולים. הם מצאו דרכים אחרות לעזור: לתרום למנגנון המפלגה; לתרום לארגונים עצמאיים שהורשו לנהל תעמולה לטובת רעיון, אבל לא לטובת מועמד קונקרטי; לארגן נשפי התרמה רבי משתתפים בטירותיהם, מבוורלי הילס ועד גריניץ',

קונטיקט; להפציר בשכיריהם לתרום, וכן הלאה.

רפורמה רדיקלית במיוחד, ב-2002, החמירה את ההגבלות. היא ניסתה בין השאר, לשים קץ לשימוש הנפוץ ב"כסף רך", שלא היה כפוף לחוקי המימון. שמרנים התנגדו לחקיקה הזו, מפני שהם עמדו להיפגע במיוחד. בית המשפט העליון, השמרני ביותר זה חצי מאה ויותר, פסק ש"כסף שווה דיבור", וההגבלות אינן מתיישבות עם עיקרון חופש הדיבור, המובטח בחוקה. וזהו זה. שוחרי הרפורמה יכולים לשנות את החוקה, אבל זה לא יקרה.

מיליארדרים הוזמנו איפוא אל כיכר העיר. הם אמנם אינם רשאים לממן את המועמדים במישרים, אבל בית המשפט העניק להם נשק השמצה המונית: "ועדות-על של פעולה פוליטית", הרשאיות לעשות ככל העולה על רוחן, ובלבד שיעמידו פנים כי אין קשר ביניהן ובין המועמד שלטובתו הן משתדלות. חוקי המימון לא התבטלו, הם רק התרוקנו מרוב תוכנם.

"יחזרו אל שפיותם"

הנשיא אובמה, שביקורתו על פסיקת בית המשפט העליון הקפיצה את הימין על רגליו, החליט זה לא כבר שאם כבר אז כבר. הוא לא יאסור על תומכיו להוציא מיליונים לטובתו. מפלגתו נשמה לרווחה. אינטרס עצמי גבר על עקרונות ועל מוסר. הוא גובר בכל מקום. מיט רומני מסתמך על המיליארדרים שלו, כדי להדוף הסתערויות של מתנגדיו מאז הקיץ שעבר. ריק סנטורום, שהסקרים מעמידים עכשיו בראש המרוץ הרפובליקני (ראו מסגרת) מוצא מיליארדרים משלו.

אבל איש אינו מתקרב, לפחות לפי שעה, אל העסקה הפאוסטית שעשה ניוט גינגריץ' עם שלדון אדלסון. מר אדלסון להוט להוציא את ברק אובמה מן הבית הלבן, מפני שהוא, אובמה, רוצה לכפות "סוציאליזם" על אמריקה.

הוא אומר ל"פורבס", שאם תצא המזימה אל הפועל, רוח היוזמה החופשית תסור מאמריקה. האמריקנים יגידו "הבה נניח לממשלה לטפל בכול, ואני אלך לדוג, ולא אעבוד, וכו'". אבל מר אדלסון סמוך ובטוח שהאמריקנים "יחזרו אל שפיותם", וימנעו "דמוקרטיה סוציאליסטית מפני שהיא לא תהיה דמוקרטית".

אפשר להסכים עם מר אדלסון או לחלוק עליו לגופו של עניין. סוף-סוף זאת דמוקרטיה. חוקי המשחק ברורים: לא צריך יותר ממיליארד אחד כדי לפתוח שולחן. אגב, בעיני מר אדלסון כל ביקורת מן המין הזה מעידה על קנאה. הוא צודק.

היציל אדלסון את רומני?

ניוט גינגריץ' חוזר ומדדה מאחור. סקר ארצי העניק לו השבוע 14% בלבד, לעומת 35% לריק סנטורום ו-26% למיט רומני. האחוזים במדינות אינדיבידואליות נמוכים עוד יותר.

ביום ג' יהיו בחירות במישיגן ובאריזונה. מישיגן חיונית לחלוטין בשביל מיט רומני. הוא נולד וגדל בה. אביו היה המושל. הפסד במישיגן יעמיד בספק רציני את מועמדותו. היתרון החשוב ביותר של רומני הוא פילוג האגף השמרני. כאשר התמודד פנים אל פנים עם סנטורום, זה האחרון הביס אותו בהפרש עצום (במדינת מיזורי).

גינגריץ' יוכל להישאר במרוץ, גם בעמדת פיגור, אם יהיה לו כסף. במובן הזה, שלדון אדלסון חותה את הגחלים בשביל מיט רומני. יש אומרים שאפילו עשו עסק, אם כי אדלסון מכחיש.