והעולם משתעשע בסנקציות כלכליות

קשה היה להחמיץ את הכותרות השמנות על מותה בהפגזה של העיתונאית האמריקנית מארי קולבין. קולבין ועמיתה, הצלם הצרפתי רמי אושליק, שהו במרכז העיתונות המאולתר בשכונת באבא עמרו בעיר חומס, כאשר פגזי ארטילריה שירה הצבא הסורי נחתו על הבניין.

מותם היה עצוב ומיותר, כמו גם המשימה שאליה יצאו. יש זירות מדממות, שבהן הימצאותם של כתבי מלחמות מגלה לעולם האדיש דברים נוראיים שלא ידע. סוריה איננה המקרה הזה. הבלוגרים הסורים, צלמי האייפון ופעילי זכויות האדם מספרים את סיפורם בעצמם. אם יש סיפור עיתונאי ששווה להיהרג בשבילו, אלה אינם הסיפורים שהביאו אושליק וקולבין מסוריה. העולם הרחב אמנם עשה מעט מאוד למען אזרחיה הנאנקים של סוריה, אבל הוא ידע היטב על מצוקתם עוד לפני שפקדו אותה נציגי העיתונות המערבית.

שעות מעטות לפני מותם נהרג בנסיבות דומות ראמי סייד, המתעד הבלתי-רשמי של הזוועות בחומס. עשרות סרטי וידיאו פיראטיים שצילם והעלה לאינטרנט התפרסמו ברחבי העולם וסייעו לגבש תמונה על המתרחש בשכונות העיר. סייד לא זכה לבחור אם לצאת למשימתו. הוא נולד בחומס ולחם על ביתו. הוא נהרג כי היה חלק מצבא של חיילי עיתונות, שנלחמו תוך סיכון חייהם כדי לחשוף את פשעי השלטון נגד בני עמם.

בניגוד לו, קולבין ואושליק לא יצאו לחומס כדי לסייע לתושבים הנצורים. הם הגיעו אליה כדי לספק את הצורך באדרנלין, כדי "להיות שם". למרות שהחומרים שסיפק היו בעלי ערך עיתונאי רב, במותו לא זיכתה התקשורת העולמית את סייד ולו בעשירית מתשומת-הלב לה זכו קולבין ואושליק.

פסטיבל מותם של שני העיתונאים היה דוגמה לתיאטרליות שבה נוהג העולם הרחב במשבר הסורי, שנועדה לחפות על חוסר הרצון הכן להציל את אזרחי סוריה מציפורני שליטיה.

פוליסת הביטוח של אסד

די היה לחזות שלשום ב"ועידת ידידי סוריה" שהתקיימה בתוניס, כדי להבין מדוע עוצמת האש של אסד רק הולכת ומתגברת. נציגים של 70 מדינות, בראשן שרי החוץ של ארה"ב, צרפת ובריטניה, התקבצו יחד כדי לפרסם קריאה נרגשת לנשיא סוריה למסור את שרביט השלטון לסגנו. קריאתם לא לוותה באף החלטה מעשית, ואסד, שובב שכמותו, סירב לציית. הגדיל לעשות ויליאם הייג, שר החוץ הבריטי, שאמר ערב כינוס הפסגה כי התערבות צבאית בסוריה אינה נלקחת בחשבון, ובכך העניק למשטר בדמשק את פוליסת הביטוח שמאפשרת לו להמשיך לטבוח בבני עמו.

למרות הנבואות על קריסתו הקרובה, למשטר הבעת' בסוריה יש כמה עמודי תווך המשחקים לטובתו. איראן וחיזבאללה מעניקות לו סיוע בלוחמים ובנשק. טהרן אף תומכת כלכלית במשק הסורי שנפגע. היא משמשת עבורו שוק ליצוא, ואם יידרש, תזרים את המיליארדים שיצילו את האוצר הסורי.

הברית הצבאית בין סוריה, איראן וחיזבאללה היא כיפת הברזל של אסד. הוסיפו לה את ספינות הצי הרוסי, העוגנות בנמל טרטוס בסוריה, ותבינו מה עובר בראש של ברק אובמה כשהוא מהרהר במבצע צבאי נוסף. אמריקה, שטבעה בעיראק ובאפגניסטן ושקועה במיתון כלכלי, אינה מסוגלת לצאת להרפתקה הזו.

וושינגטון אינה לבד בתפילותיה החרישיות שמוסקבה ובייג'ין ימשיכו להטיל וטו במועצת הביטחון של האו"ם. שותפה לכך גם צרפת, שיזמה את המערכה נגד קדאפי, אך ניצבת נבוכה מול קן הצרעות שנולד אחרי מותו; וגם טורקיה, שאיימה במבצע צבאי נגד סוריה, הושתקה במהרה בידי אנשי העסקים של חלב, המזינים יפה את כלכלתה. אנקרה אמנם מעניקה מקלט לצבא העריקים הסורי, אבל מדובר בשתי מיליציות מפולגות, חסרות מעש רוב הזמן, הסובלות ממחסור במזומנים ובנשק ואינן מהוות איום ממשי לעת עתה.

הליגה הערבית, שמתמחה ביצירת כותרות נטולות משמעות מעשית, מפולגת בתוכה. נוסף על ביירות של חיזבאללה, גם בגדד תומכת בדמשק, ממניעים כלכליים וגם כאות סולידריות עם טהרן. המלך הירדני עבדאללה סירב להצטרף לסנקציות כלשהן על סוריה, מחשש לפגיעה בקשרי המסחר וליצירת זרם פליטים שימיט אסון על המשק שלו.

שני תסריטים עלולים להביא על אסד את הקץ. האחד, מערכה צבאית שינהלו נגדו צבאות זרים, בדומה למקרה הלובי, או תמיכה משמעותית שיעניקו לצבא העריקים נגדו. התסריט השני הוא התפוררות נרחבת של צבאו, במיוחד בדרגי הקצונה הבכירה. שני תסריטים אלה רחוקים מלהתממש. הפיקוד העליון של הצבא מורכב ברובו מעלווים, בני עדתו של אסד, ומבעלי בריתם הדרוזים. אלה וגם אלה יודעים, שאם יקרוס המשטר הם ייאבדו את מעמדם החברתי הגבוה, וחלקם עלול לאבד את חייהם.

במציאות שבה מבצע המשטר הסורי רצח-עם כדי לשרוד, הקהילה הבינלאומית משתעשעת בסנקציות כלכליות נגדו ובהקפאה של נכסים בנקאיים במערב. אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק.

* הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל