כולם שווים בפני ג'ובראן

נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, יכולה לפרוש מחר (ג') בלב שקט. בערכאת השיפוט הבכירה נמצא מי שימשיך לשאת את לפיד זכויות האדם, ובראשן הזכות לשוויון.

השופט סלים ג'ובראן, הממעט לרכז תשומת-לב ציבורית ותקשורתית, מסתמן מתוך פסקי הדין כשופט האדוק ביותר בעליון בהקפדתו על הזכות לשוויון, לא רק במובנה העיוני-תיאורטי אלא גם במובנה המעשי. לנגד עינינו צומח כאן אחד החשובים שבשופטי העליון כיום.

פסק הדין שפירסם בג"ץ ביום חמישי האחרון, בפרשת חוק חנינת מורשעי ההתנתקות (בג"ץ 1213/10), מהווה ראיה למידת דבקותו של ג'ובראן בעיקרון השוויון - יותר מכל חבריו לכס השיפוט. ג'ובראן נותר יחיד, מול שמונה מחבריו, בעמדתו שיש לבטל את החוק בשל פגיעתו בשוויון. פסק דינו משכנע בשל התכונות שג'ובראן מפגין לאורך כל שנותיו בעליון: כתיבתו המתונה, יחסו הג'נטלמני לעמיתיו ולמתדיינים וכובד-הראש שבו הוא מתייחס לסוגיות שבפניו.

ג'ובראן הוא השופט הערבי הראשון המכהן במינוי קבע בעליון. לאורך כל שנותיו בתפקיד הוא נוקט קו ברור, אך זהו איננו קו פוליטי-אידיאולוגי אלא משנה משפטית סדורה, הסובבת כולה סביב ערך השוויון. גם כשהוא כותב על חנינת מורשעי מחאת תוכנית ההתנתקות, המסר העולה הוא רצונו בהכרה בזכותו של הציבור הערבי לשוויון זכויות.

פסקי דין קודמים שלו - כמו בפרשת איחוד המשפחות או בפסק הדין שחייב לכלול גם יישובים ערביים במפת אזורי עדיפות לאומית של הממשלה - מדגישים את ההרמוניה והשיטתיות בפסיקתו.

בפסק דינו דואג ג'ובראן לעטוף את מפוני ההתנתקות במילים חמות, ולהכיר בפגיעה שנגרמה להם. בכתיבה שהיא מלאכת מחשבת, הוא מסכים לצורך ללכת לקראתם, תוך השמעת נימוקים התקפים גם ביחס לציבור הערבי.

הוא מגדיר את החוק כיוצר קטגוריה חדשה של חנינה "קבוצתית", השונה מחנינה אינדיבידואלית או חנינה כללית. הוא מצביע על פגיעתו של החוק בשני עקרונות יסוד של חקיקה ראויה: כלליות והיעדר רטרואקטיביות, ועל הבעייתיות שבחקיקת חוק חנינה שכזה, בהיבט של הפרדת הרשויות.

אפליה שהיא השפלה

אלא שההנמקה העיקרית להחלטתו לפסול את החוק נעוצה בפגיעתו בשוויון. דווקא העובדה, המוזכרת אצל שופטי הרוב, כי הטראומה שנגרמה למפוני ההתנתקות היא קשה, והחוק יסייע אך במעט לרפאה, מובילה את ג'ובראן למסקנה כי תרומתו של החוק להגשמת תכליותיו קטנה, בעוד שנזקיו קשים.

ביניש ועמיתיה מזכירים כי החוק יחול על קבוצה קטנה יחסית - פחות מ-1,500 נאשמים, שהורשעו בעקבות פעולות מחאה בתקופת ההתנתקות. ג'ובראן מסיק כי דווקא קוטנה של הקבוצה הזוכה להטבה, מלמד על גודלה הרב של קבוצת המקופחים - כל האזרחים האחרים שהורשעו בעבירות פליליות על רקע מחאה אידיאולוגית, שאינם שייכים ל"קבוצה הנבחרת".

מהעובדה שהחנינה תחול גם על מי שלא בהכרח פונו במסגרת ההתנתקות, מסיק ג'ובראן כי מדובר בהעדפה של עמדה אידיאולוגית אחת, המקבלת זכות בכורה במסגרת השיח הציבורי. "הידיעה כי בזמן שאחד נותן את הדין על מעשיו, אחר, בסיטואציה דומה, אינו נדרש לתת את הדין, היא בגדר השפלה", הוא קובע.

ג'ובראן מזכיר את מורשעי מהומות אוקטובר 2000, מקרב המגזר הערבי, שלא זכו לכל פטור או חנינה, כדי לקבוע כי "בהעניקו פטור מאחריות פלילית על בסיס קריטריון של עמדה כלפי מהלך מדיני מסוים - ורק על בסיסה מצהיר המחוקק מהי העמדה האידיאולוגית המזכה בזכויות יתר. החוק מבטא הכרה, כאמור, בגורמים שהביאו קבוצה מסוימת למחות, ושותק לגבי האחרות".

בשני פסקי הדין של השבוע שעבר התגלה עד לאן מוכנה הנשיאה ביניש לצעוד ביחס לתוקף שהיא מוכנה לתת לזכות זו: את חוק טל היא הייתה מוכנה לפסול על בסיס פגיעתו הבלתי חוקתית בשוויון, אך לא את חוק החנינה למורשעי ההתנתקות, שכמוהו כחוק להעדפת אנשי הימין בתחום הפלילי. ג'ובראן הולך את הצעד הנוסף. הוא מוכיח כי שוויון, שמכוחו מונה מלכתחילה לערכה העליונה, מוליד שוויון.

פרוקצ'יה נגד כיכר השוק

פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת תביעת לשון הרע שהגיש סרן ר' נגד העיתונאית אילנה דיין, הוליד כמה וכמה קביעות עקרוניות חשובות ביחס לפרקטיקות עבודה עיתונאיות. נקבע למשל כי בנושאים בעלי חשיבות ציבורית, לא זו בלבד שזו זכותה אלא אף חובתה של העיתונות לפרסם, ולא רק במקרי קיצון של סכנה ביטחונית או עניינים של חיים ומוות.

עוד נקבע כי אמת-המידה לעבודה עיתונאית הוגנת ואחראית היא הקפדה על תקנון האתיקה של מועצת העיתונות, וכי אין להטיל על העיתונאי את אותה חובת הוכחה של העובדות המתפרסמות, המוטלת על התביעה לשם הרשעה פלילית בבית משפט.

היבט משמעותי נוסף של פסק הדין, שאליו הופנתה פחות תשומת-לב, נעוץ בלגיטימיות של הסיקור העיתונאי, בעת שהליכים משפטיים באותו עניין תלויים ועומדים. השופט נעם סולברג קבע בפרשה זו, ביושבו בבית המשפט המחוזי, כי מאחר שתחקיר "וידוא ההריגה" שודר בתוכנית "עובדה", לאחר שכבר הוגש כתב אישום נגד סרן ר' לבית הדין הצבאי, שעות אחדות קודם לכן - מתאיין העניין הציבורי בפרסום. שופטי העליון שללו קביעה זו, ופסקו כי "לציבור יש עניין גם בנושאים הנדונים בתיקים עומדים ופתוחים".

מסקנותיו של בית המשפט העליון בעניין זה מהוות מסר מעודד לכלי התקשורת, בבואם לסקר הליכים המתנהלים בבתי המשפט. זהו מסר הפוך לרוח שנשבה בשנים האחרונות מכיוון בתי המשפט לעבר העיתונות - רוח שכללה מטחי ביקורת על אודות הטיפול העיתונאי בפרשות ציבוריות, שהליכים משפטיים בעניינן היו תלויים ועומדים.

גישה שמרנית יותר מזו המובעת בפסק הדין, השמיעה ביום שלישי האחרון שופטת העליון בדימוס אילה פרוקצ'יה, בהרצאה שנשאה בכנס שהתקיים באוניברסיטת בר-אילן, לרגל צאת ספרה של ד"ר ענת פלג, "דלתיים פתוחות".

ההרצאה יוחדה לקשר שבין התקשורת ובית המשפט, ומסקנתה של פרוקצ'יה היא שעל העיתונות להיזהר בסיקור עניינים שבירורם תלוי ועומד בבתי המשפט, ולהתמקד בדיווח על ההליכים המתנהלים, ולא בהבעת דעה על מידת האחריות של הנאשם או בעל הדין.

"תקשורת הפונה להמונים בעת שהליך משפטי תלוי ועומד, ומכוונת, במפורש או במשתמע, למסקנות שראוי לדעתה להסיק לגבי אחריותו הפלילית או האזרחית של אדם, עלולה ליצור דעת קהל מרשיעה או מחייבת, לפני שהעניין זכה לבירור משפטי מלא", אמרה פרוקצ'יה. "פרקטיקה תקשורתית כזו אמנם אינה שוללת מאדם את יומו בבית המשפט, אבל היא עלולה לשלול ממנו את יומו בחברה. העוול העלול להיגרם לאדם מחריצת דינו בידי התקשורת, לא ימצא את תיקונו המלא אפילו יזוכה במשפט, ואפילו התביעה האזרחית תידחה נגדו".

לשיטתה של פרוקצ'יה, מאחר שתנאי יסודי להתנהלות תקינה של בתי המשפט הוא אמון הציבור בשפיטה, הרי שדיון ציבורי דעתני בפרשה מסוימת עלול לכרסם באמון הציבור בצדקתו וניקיונו של פסק הדין באותה פרשה.

"לאט-לאט חודרת כיכר השוק לאולמות בית המשפט", היא אמרה, "ומפירה את האיזונים המורכבים והעדינים שהמשפט יצר לאורך מאות שנים, כדי להבטיח שחירותו וכבודו של אדם לא ייפגעו בטרם הוכחה אחריותו על-פי ראיות. שיח תקשורתי המתייחס לאחריותו של אדם בטרם הוכרע דינו, הוא עניין שהתקשורת צריכה להיזהר מפניו".