"בישראל יש יותר מדי עשירים שעיוורים לצורכי הזולת"

זה יותר מ-16 שנים שמייקל שטיינהרדט, ממנהלי ההשקעות המובילים בוול סטריט, כבר לא מנהל כסף עבור אחרים. אבל לא נראה שזה חסר לו. "אני ממש לא מתגעגע לכך", הוא אומר בראיון בלעדי ל"גלובס". "עשיתי את זה במהלך כל חיי, וכל הזמן חייתי במתח. כשהצלחתי הייתי מתוח, וכשנכשלתי הייתי מתוח. אם לוקחים ברצינות ניהול כסף של אנשים אחרים, אי -אפשר להימנע מההרגשה שאתה מתעסק עם חיים של בני אדם".

- מה הטיפ שלך למנהלי ההשקעות כיום?

"הדבר החשוב ביותר שמנהל השקעות צריך לעשות הוא לשמר את ההון. אם מנהל השקעות לא מפסיד כסף, גם אם הוא לא תמיד מרוויח הרבה כסף, בסופו של דבר הוא יצליח. המשקיעים הגדולים ביותר בדרך כלל לא הפסידו כסף".

סיפורו של מייקל שטיינהרדט (71) נחשב לסיפור סינדרלה קלאסי. בן למשפחת מהגרים יהודים קשת יום שגדל בברוקלין לאמא שפרנסה את המשפחה בדוחק, ולאבא שנטש את הבית ופנה לעולם התחתון של ניו-יורק ואף ישב בכלא כ-10 שנים (סול פרנק רד, מי שנודע בשנות ה-40 של המאה הקודמת כגנב התכשיטים הגדול בארה"ב).

למרות נקודת הפתיחה החלשה, הצליח שטיינהרדט להפוך לסיפור הצלחה. הוא היה נער מבריק שלפי אחת האגדות בוול-סטריט קיבל כמתנה לבר המצווה מאביו כ-10,000 דולר עם הוראה להשקיעם במניות. שטיינהרדט עשה זאת וצבר הון של 200 אלף דולר.

לאחר סיום לימודיו באוניברסיטה פנה לעבודה בוול -סטריט, עם הון ראשוני צנוע, וברבות הימים הפך למיליארדר ולאחד ממנהלי ההשקעות הטובים בכל הזמנים.

במשך כשלושה עשורים הקים וניהל את אחת מקרנות ההשקעה המוצלחות בעולם ("שטיינהרדט, פין וברקוביץ'", שלאחר פרישת שותפיו נקראה "שטיינהרדט פרטרנס").

הקרן הייתה הצלחה מסחררת, ובשיאה ניהלה כמעט 5 מיליארד דולר. היא הניבה למשקיעים תשואה שנתית ממוצעת של 24%, ומי שהשקיע אלף דולר בעת הקמת הקרן בשנת 1967, קיבל כעבור כ-20 שנה 93 אלף דולר. מנגד, מי שהשקיע סכום זה במדד S&P500 באותה תקופה, נהנה מסכום צנוע בהרבה של 6,400 דולר בלבד.

שטיינהרדט נודע כמנהל השקעות יצירתי, בעל ביטחון רב, וכזה שלא מפחד ללכת נגד העדר. אולם, ב-1994 ביצע טעות קריטית שהעיבה על הרקורד שצבר: שטיינהרדט הימר כי שערי הריבית בארה"ב לא יעלו, ובהתאם רכש חוזים עתידיים. אלא שההפך קרה, והעליות בשערי הריבית הובילו את הקרן להפסדים של 29%.

חלק מהותי מנכסיו נמחק, ושטיינהרדט אף נאלץ לשלם קנס של כ-70 מיליון דולר לרשויות החוק האמריקניות, לאחר שנחשד במעורבות במניפולציות במחירי אג"ח ממשלתיות.

שנה לאחר מכן קיזז חלק מההפסדים והציג למשקיעיו תשואה של 24%, אך מבחינת שטיינהרדט זה היה אקורד הסיום. בסוף 1995 החזיר את הכסף למשקיעיו והודיע להם כי הוא פורש מניהול הקרן.

בנקודה זו החל הפרק החדש בחייו, והוא פנה לנושאים הקרובים לליבו, כגון אמנות ופילנתרופיה יהודית.

"הישגי בנק הפועלים לא מזהירים"

שטיינהרדט בקיא ומעורב בשוק ההון הישראלי זה שנים רבות, ובעיקר הוא מזוהה עם השקעתו בבנק הפועלים. ב-1997 רכש יחד עם תד אריסון ומשקיעים נוספים נתח מגרעין השליטה בבנק. לאחר כמה שנים ביקש שטיינהרדט למכור את מניותיו, אך בנק ישראל התנגד לשינוי בגרעין השליטה. לבסוף, בשנת 2006 מכר את חלקו לשרי אריסון, בתו ויורשתו של תד, שהגדילה באותה תקופה את מעורבותה בבנק הפועלים.

- במבט לאחור, אתה מרוצה מהחלטתך למכור את ההחזקה בבנק הפועלים?

"בהחלט!", עונה שטיינהרדט בנחרצות. "ראשית, מכרתי במחיר טוב מאוד, אם מביאים בחשבון את השתלשלות העניינים בבנק לאחר מכן. אני מנסה לא להתהדר בנוצותיי, אבל המחיר משנה, ואם אתה מוכר משהו במחיר טוב, והמחיר שלו יורד אחר כך, אתה מרגיש חכם. ובכנות, לטעמי ההישגים של הבנק בשנים האחרונות לא היו מזהירים".

- מה דעתך על גל הסדרי החוב בשוק האג"ח הקונצרניות בישראל?

"אני לא בקיא עד הסוף בפרטים, אבל ברמה שאני מכיר את הנושא, זה נשמע לי מכוער. בארה"ב, אם אתה מתחייב למשהו אז אתה מחויב, אתה לא יכול לעשות 'תספורות' ולברוח מזה. אני מקבל את התחושה שחלק משכבת בעלי ההון בישראל לא מתנהגים כראוי".

- מה דעתך על המחאה החברתית שהייתה בישראל בקיץ, האם היא מוצדקת לטעמך?

"זהו הישג מדהים לדמוקרטיה הישראלית. בישראל יש יותר מדי אנשים עשירים שהיו עיוורים לצורכי הזולת, וצריך לשנות את זה. יש הרבה דרכים לגרום לשינוי הזה לקרות. אם הוא יקרה באמצעות המיסוי, כלומר שעשירים ישלמו יותר ועניים ישלמו פחות, אני חושב שזה יהיה הישג עצום. אני מקווה שזה יקרה, זה מבחן אמיתי לעתידה של ישראל".

שטיינהרדט אמנם מאוד אוהד את המחאה בישראל, אך האהדה הזו נעלמת כשמדובר על המחאה בוול-סטריט. "המחאה בישראל הייתה עממית יותר, של אנשים אמיתיים ממעמד הביניים, והמעמד הנמוך יותר. תנועת וול-סטריט פחות מייצגת את האמריקני הממוצע, ולכן אני פחות אמפתי כלפיהם", הוא אומר.

- למרות הביקורת, שטיינהרדט מאמין שיש מקום לשינוי חברתי גם בארה"ב.

"ישנה השקפה בארה"ב, שאלו שמספקים הון, ולמעשה לוקחים סיכון עם ההון שלהם, צריכים לשלם פחות מסים ולקבל זכויות יתר מפני שהם ספקי ההון. אני חושב שזו תפיסה שגויה. אני חושב שעל העשירים לשלם יותר מסים, ואני מקווה שנגיע לשם בדרכי נועם ולא בדרך הקשה".

"אין היום תחושה של אופטימיות"

שטיינהרדט אינו אופטימי בכל הקשור לכלכלת העולם. הוא מונה בזה אחר זה את הסיכונים שהוא רואה כיום לכלכלה הגלובלית, החל באירופה, שלטענתו כבר עתה נמצאת במיתון: "יש לה בעיות פיסקליות עמוקות ובמובנים רבים הן בלתי פתירות".

הוא ממשיך עם השוק האמריקני, שלגביו הוא מגלה זהירות, ואומר: "אני לא רואה את שוק המניות האמריקני הופך לשוק שורי אמיתי. האנשים שם לא אופטימיים ומוצאים כל מיני סיבות להיות שליליים. האזרח הממוצע כמעט שלא משקיע במניות".

אך יותר מאירופה ומארה"ב, מודאג שטיינהרדט ממצבה הגיאופוליטי של ישראל. "אולי לא שומעים על זה בישראל, אבל בחודשים האחרונים היו בארה"ב יותר מאמרים על תקיפה אפשרית של ישראל באיראן מאשר על כל סוגיה בינלאומית אחרת", הוא מציין.

- האם זה מוערך בתקשורת האמריקנית כתרחיש בסבירות גבוהה?

"לא את, לא אני ולא אף אחד אחר יודעים אם אלו רק דיבורים או שזה רציני, אבל הממסד האמריקני מתייחס לזה מאוד ברצינות. אם התרחיש הזה יתממש, זו יכולה להיות נקודת מפנה בכל אמת מידה, לא רק במובן של העימות האלים, אלא גם במובן של זמינות הנפט והיחסים הבינלאומיים".

- כיצד זה משפיע על התדמית של ישראל?

"אין לכם מושג כמה יהודים אמריקנים לא נוסעים לישראל בגלל שהם חשים שהיא מקום לא בטוח. אתם מתעוררים, הולכים לישון, עושים את כל הפעולות היומיומיות בלי להרגיש את הדאגה הזו. אבל היהודים בארה"ב, או לפחות חלק גדול מהם, מרגישים באמת ובתמים שישראל היא מדינה מסוכנת".

- היכן אתה רואה עכשיו הזדמנויות?

"אם את מאמינה שתחזיות הרווח מדויקות יחסית, אז המניות נסחרות היום במחיר סביר ואפילו נמוך. בדרך כלל מניות נחשבות לזולות כאשר אנשים לא מסוגלים להביט קדימה אל העתיד ומסרבים לתת תחזיות ארוכות טווח. כיום לא רואים שאנשים נותנים תחזיות לטווחים האלו, מפני שאין להם הביטחון לעשות זאת" .

- איפה אתה משקיע היום את כספך?

"במזרון שלי (צוחק). השקעתי בחברת נפט ישראלית ששמה ג'יני, ובכמה חברות שונות בלי לחשוב יותר מדי. השקעתי גם בנדל"ן בניו יורק וב-KCPS".

KCPS היא חברת ניהול השקעות גלובלית שהמטה שלה בת"א. ייסד אותה בנו, דיוויד, המשמש כיום כנשיא החברה וכראש הסניף בניו יורק. מייקל משמש בה כחבר דירקטוריון.

- איך אתה רואה את KCPS בעתיד?

"החברה פועלת בשוק תחרותי מאוד. ניהול כספים בישראל ובעולם כולו הפך לשוק מאוד תחרותי וקשוח, ובשוק התחרותי הזה KCPS מצליחה לא רע.

"הביצועים שלה מעולים, ההנהלה שלה טובה מאוד, וזו עדיין חברה צעירה מאוד ויש עוד דרך ארוכה לפניה.

"הייתי אומר שזו חברה טובה להמר עליה, כפי שאני עשיתי בכמה דרכים. אבל, צריך להבין שהעולם שהיא פועלת בו הוא תחרותי מאוד, וההתקדמות בו היא של שני צעדים קדימה, צעד אחד אחורה".

הדובדבן שבקצפת של פרויקט תגלית

ב-1998 הקים מייקל שטיינהרדט יחד עם צ'רלס ברונפמן את פרויקט "תגלית" שבמסגרתו מגיעים לארץ מדי שנה עשרות אלפי בני נוער מחו"ל, במטרה להכיר טוב יותר את מדינת ישראל.

לפני כשנה יזם שטיינהרדט עם אנשי עסקים ישראלים ואמריקנים מובילים נוספים בתחום ההיי-טק והפיננסים את Birthright Israel Excel, זרוע של פרויקט תגלית שמטרתה טיפוח מנהיגות יהודית צעירה מקרב העולם העסקי בארה"ב. הוא משמש גם כיו"ר משותף של התוכנית, לצד יורם טיץ, מנהל ארנסט אנד יאנג ישראל. שטיינהרדט ולין שוסטרמן הם המממנים העיקריים של התוכנית.

המשתתפים בתוכנית הם סטודנטים אמריקנים מצטיינים בעלי אוריינטציה לפיננסים ולטכנולוגיה, הלומדים באוניברסיטאות מובילות בארה"ב כגון סטנפורד וייל. משתתפי התוכנית עוברים תהליכי מיון קפדניים, ומתוך אלפים יתקבלו השנה כ-40 בלבד.

לכל סטודנט מוצמד חונך מחברות מובילות בארץ, שעימן נמנות החברה לישראל, צ'ק פוינט, ריטליקס, סקויה ותנובה. עם שובם לארה"ב מוצמד לכל אחד מהם חונך אמריקני, איש עסקים בכיר ופילנתרופ הפעיל למען הקהילה היהודית ומדינת ישראל.

"אני בדרך כלל מדבר בפני הילדים האלה ומנסה לארגן להם שידוך, אבל אני לא מצליח כי הם רציניים מדי", צוחק שטיינהרדט, ומוסיף כי מדובר בצעירים שהם 'הדובדבן שבקצפת'. "הפרויקט הזה מחמם את הלב וזו חוויה יהודית נפלאה. אבל אתם, הישראלים, רגילים מדי לדברים מרגשים".