אתחיל מהשורה התחתונה משום שראוי שהיא תהדהד: מולי סוויני היא אחת ההצגות המעולות שמועלות בימים אלה. מעבר לסיבות הטבעיות להיותה הצגה איכותית - מחזה מרתק, דילמה נצחית, משחק משכנע ובימוי חכם שמתווך ביניהם - יש גם סיבה נוספת שהפכה לא מאוד טבעית בזירה המקומית: היא מתייחסת אל הצופה שלה בכבוד, כאל יצור תבוני. כמה מרענן. בניגוד לכל-כך הצגות שמתחקות אחר נוסחאות ומאכילות את הקהל שלהן בכפית (של דבש או של מלח, הבחירה לרשותכם), הבמאית ג'יטה מונטה לוקחת צעד אחורה בכדי לזנק שלושה קדימה. היא סומכת על הקהל שלה שיהיה קשוב דיו על מנת לרדת אל עומקן של שלוש התודעות הפגועות והמדויקות כל-כך שרקם המחזאי האירי בריאן פריל. כל אחת מהן פורסת בתורה את הזווית הייחודית שלה לסוגיית העיוורון של מולי סוויני הצעירה, ומותירות את הקתרזיס, כן או לא, להחלטתו של הצופה שמוזמן לתהות מי כאן באמת העיוור.
זהו סיפורה של מולי סוויני, עיוורת מגיל עשרה חודשים, שבעלה פרנק, טיפוס הזוי משהו החובב אתגרים מוזרים מאין כמותם, נחוש להחזיר לה את הראייה באמצעות ניתוח מתקדם. השניים פונים אל ד"ר רייס, מנתח עיניים שפעם נמנה עם הטופ העולמי, אבל לאחר שאשתו עזבה אותו לטובת אחד הקולגות שלו, נפל קורבן לטיפה המרה ובמקום לשוטט בין כנסים ברחבי העולם, התגלגל לבית חולים אזוטרי. פרנק מגיע מצויד בחומר מדעי מתקדם כדי לשכנע את הדוקטור שהעיוורון של מולי הפיך ושהניתוח שווה את הסיכון הכרוך בו. רייס ניאות לנתח ומפנטז על תהילת העולם שתשוב לו באם יהיה מן הבודדים בהיסטוריה שהתגבר על העיוורון. לא רייס ולא פרנק באמת נותנים את הדעת לשאלה כיצד תתמודד מולי עם הראייה כך לפתע פתאום, לאחר שכל חייה חיה בחשכה. השאפתנות האישית שלהם גדולה מדי והם עיוורים לצרכיה שלה. מולי תצטרך ללמוד לראות, ללמד את התודעה שלה את הכול מחדש. ולמה לה בכלל? האם העיוורון אכן גורם לה לחיות חיים חשוכים יותר מכל אדם אחר? הרי לכל אחד נכויות, בין פיזיות ובין רגשיות.
נוגעות בלי לגעת
הבמה כמעט עירומה, כאשר בריכה קטנה לשכשוך רגליים במרכזה ונדנדה קשורה מאחור. שלוש הדמויות עומדות כל אחת בטריטוריה משלה - פרנק מימין, ד"ר רייס משמאל ומולי ביניהם. שלושה מונולוגים שנפגשים רק בתודעה של הצופה. הדמויות אינן מדברות זו עם זו, הן מדברות אל הקהל ורק אליו. למעט תמונה אחת הן גם לא נפגשות, נוגעות בלי לגעת.
פרנק הנלהב, בגילומו הקולח של יואב היימן, לא חדל לקשקש על כתבות שקרא במגזינים מדעיים, מספר על כבשים איראניות שהטיס עד לאירלנד בכדי להגביר את תפוקת החלב, ונותן את התחושה שמה שבעיקר מרתק אותו בניתוח של אשתו הוא גופו של הניסוי ולא גופה של מולי. ד"ר רייס, בתצוגת משחק פנטסטית של אבי פניני, אמנם מפגין חזות יציבה ושכלתנית אבל גם חיתוך דיבור שמסגיר אדם השבור מבפנים. ומולי סוויני, שרוקדת ומקפצת בקצב אירי לצלילי הכינור, מרגשת וכובשת בכל רגע מחדש - תפקיד נהדר של אורית גל.
את הסיכום המוצלח מנפקת תמונת הסיום. מולי סוויני מתנדנדת על הנדנדה ואור חזק מכה בה. התמונה היפה והמרגשת של הערב, ואך סימבולי שהיא מגיעה בשנייה האחרונה. רגע לפני שהעלטה יורדת על הנוכחים באולם. לכו לראות.
"מולי סוויני" מאת בריאן פריל, עברית: מרים יחיל-וקס, בימוי: ג'יטה מונטה, תיאטרון החאן
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
