ישראל מתאפיינת בהתנהגות ייחודית בשוק הנפט העולמי. מצד אחד היא הבחור המזיע, שיושב על חבית חומר הנפץ של המזרח התיכון ומשחק בעצבנות במצית בוער. ישראל אחראית במישרין או בעקיפין לחלק נכבד מהזינוקים שנרשמו בעשורים האחרונים במחירי הנפט העולמיים, וגם כיום ניתן למצוא קורלציה הדוקה בין התבטאויות של הדרגים המדיניים/צבאיים בנושא האיראני לבין תנודת גרף המחיר של חבית הנפט בשוק העולמי.
מצד אחר, הצרכן הישראלי, ובעיקר הנהג הישראלי, מגלה אדישות מרשימה למחירי הדלק. "אדישות" אין פירושה שהנהג קורא על המחירים החדשים בעיתון הבוקר ולא מתרגז. "אדישות" פירושה שעקומת הביקוש לבנזין הפגינה ועדיין מפגינה מגמת עלייה אף שמחיר ליטר בנזין עלה ב-3 שקלים לליטר כמעט מדצמבר 2008, ואף שהמיסוי על דלק בישראל הוא מהגבוהים בעולם.
אין אלטרנטיבה אמיתית לנהגים
אדישות הנהגים למחירי הדלק נובעת משתי סיבות עיקריות. הראשונה היא, שבישראל של 2012 אין אלטרנטיבה רצינית לנסיעה במכונית פרטית. מילא שברוב המדינה אין בכלל תחבורה ציבורית במשך יום וחצי בשבוע, אבל גם בחמישה וחצי הימים הנותרים מוצאים את עצמם הנהגים תלויים בחסדי ועדי העובדים של הרכבת, באוטובוסים וברכבות עמוסים עד דוחק או סתם בלוח זמנים כאוטי ותיאורטי.
הסיבה השנייה היא שבכל הנוגע לצריכת דלק תחבורתי, קיימים בישראל שני מעמדות שיש הבחנה ברורה ביניהם: מקבלי הרכב הצמוד, האדישים לחלוטין למחירי הדלק, והנהגים שמשלמים את מחיר הדלק מכיסם.
לכאורה, מקבלי הרכב הצמוד הם "מיעוט": בקושי 300 אלף איש. אבל למיעוט הזה יש מאפיינים ייחודיים. המאפיין הברור הוא שבעלי הרכב הצמוד נוסעים קילומטראז' שנתי כפול מזה של האזרחים "הפרטיים". המאפיין הפחות פומבי וברור הוא, שעם "המיעוט" הזה נמנים, פחות או יותר, כל מקבלי ההחלטות הבכירים בישראל. ביניהם ניתן למצוא את כל השרים, המנכ"לים והסמנכ"לים, ועוד כ-2,500 מקבלי רכב צמוד במגזר הממשלתי; כל חברי הכנסת; כל מפקדי צה"ל; חלק נכבד ממעצבי דעת הקהל וכמובן הרבה מאוד אנשים משפיעים במגזר העסקי.
הציבור הזה יודע בהחלט להילחם על שלו כאשר מדובר בפגיעה בכיסו הפרטי. לפני כמה שנים, כאשר על הפרק ניצבה העלאה של שווי השימוש על רכב צמוד, התייצבה מול האוצר חזית אחידה של הארגונים הכלכליים הגדולים במשק, חברי כנסת - שכמה מהם אפילו נשכבו על כביש החוף במחאה - שרי ממשלה וגדודים של לוביסטים. אבל כאשר מדובר במחירי הדלק, שמשולמים ממילא על ידי החברות ומתגלגלים כהוצאה מוכרת לקופת האוצר, נשמע רק קול ענות חלושה.
חלומו של כל פקיד אוצר
לאוצר אין בעיה עם האדישות הזאת. נהפוך הוא. כל פקיד אוצר חולם על מוצר שהביקוש לו קשיח לחלוטין ולא משנה עד כמה מגדילים את המיסוי עליו. עובדה: בשנת 2011, שבה מחירי הדלק נסקו לשיאים חדשים, והאוצר אף הפגין בה "נדיבות" בצורה של הפחתה רגעית של הבלו על דלק, הסתכמו הכנסות המדינה ממס דלק בלא פחות מ-15.114 מיליארד שקל, לעומת 14.637 מיליארד שקל בשנת 2010. אלמלא אותה הורדה של הבלו שנכפתה על האוצר, קרוב לוודאי שההכנסות היו מסתכמות ביותר מ-16 מיליארד שקל.
עם כזה בור של שומן, והוצאות דלק שמכוסות במישרין או בעקיפין על ידי המדינה, אין זה פלא שלבעלי הדעה וההשפעה בישראל אין עניין במחירי הדלק. נהפוך הוא. אם מחירי הדלק של האנשים הקטנים ינסקו לשמים, אולי יהיה פחות צפוף בכבישים למכוניות הצמודות.
דלק
הרכב
הכנסות
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
