שיעורים באליפות מתקדמת עם רב"ש

פעם, לפני כמה עונות, אימן רן בן שמעון קבוצה בליגת העל. בקיץ כשחתם, אמרו לו שהוא צריך להיפגש עם נציגות האוהדים. בן שמעון ביקש להסביר פנים ונעתר לבקשה. ישבו מולו האוהדים, אחד מהם, קולני, דעתן ומבריק במיוחד, שלף פנקס והתחיל להכתיב לבן שמעון שמות של שחקנים זרים שהוא ראה ביוטיוב ובגוגל, ושלדעתו המקום שלהם בקבוצה. בן שמעון לא האמין למה ששמע. כמה חודשים אחר כך, הוא כבר לא היה בקבוצה. האוהדים שנפגשו עם בן שמעון, כולל הסקאוט מהיוטיוב, עדיין שם. בן שמעון לא למד. הוא מתעקש גם היום לא להקשיב לאוהדים ולא להחתים שחקנים מהאינטרנט, עולה על מטוס ומביא את דויד סולארי.

היום מאשימים בספורט הישראלי את קרית שמונה שאיזו מין קבוצה היא, שאין לה אוהדים. נשאלת השאלה, האם מישהו במרחב המכונה "ישראליות" - זו הפרוסה בציר שנע בין ניר חפץ לאופירה אסייג, בין גל יוסף ליובל נעים - מזהה את הקשר בין נוכחות הרחוב בגורל שהועיד הזמן לשתי הקבוצות שאימן בן שמעון.

***

"אנחנו מדינה שמקדשת שחקנים כאינדיבידואלים והרבה פעמים ההרגשה היא שהשחקן גדול מהמועדון. בקרית שמונה שחקנים לא עסוקים בעצמם והתחבר לנו משהו שקל להזדהות איתו. בישראל חמישה מאמנים מפוטרים כבר במחזור השלישי, ופה מראים שאפשר אחרת. שאפשר לספור עד שלוש בקבלת ההחלטות. אני לא מצליח לתפוס למה בישראל המילה 'תהליך' נתפסת כל כך רע", אומר רן בן שמעון ל"גלובס". צודק בן שמעון. באמת לא ברור למה. אולי כי אם יעשו פה דברים בתהליך, יגלו כמה מעט כישרון מסתתר כאן וביחס הפוך כמה הקולניות זקרה ראש כפיצוי.

קרית שמונה היא הניגוד המוחלט לכל מה שישראליות מייצגת. אתה עוקב אחרי ההתנהלות התקשורתית מול קרית שמונה בכל החודשים האחרונים, ואי אפשר שלא להתרשם שהתקשורת לא יודעת לעכל את ההצלחה שלה. שנים מקוננים בתקשורת על חוסר התחרותיות בכדורגל הישראלי, והנה, תזכה השנה קבוצה באליפות שלא שייכת למועדון "הגדולות" המצומצם - וההיסטריה בעיצומה. רגע אחד מאשימים אותה שאין לה קהל (כאילו שהיציעים בקרית אליעזר היו מפוצצים גם בתחילת שנות ה-80 או לקראת סוף ה-90), רגע אחד אחרי שהיא מסיימת בתיקו מזהירים כולם מפני עצירת פתאום (כאילו שקבוצות אלופות "מסורתיות" לא נוטות לאבד נקודות גם בשנים הכי גדולות שלהן), חוגגים ומנפחים משבר בין בעלי הקבוצה למאמן שלה (וקרית שמונה מתעקשת לנצח באותו שבוע בחוץ כאילו לא קרה כלום), ומבטלים את האליפות שלה בטענה שהיא אוספת פירורים שמשאירות חיפה והפועל.

"כל אחד יכול להצליח פעם אחת", ממשיך בן שמעון להרצות. "המבחן הוא להצליח לאורך זמן. ללמד שחקן צמצום מרחקים במגרש זה קל. אני לוקח אותו ומראה לו וידיאו עשר דקות, ותאמין לי שהוא יקלוט. אבל העבודה שאנחנו מקדישים לצד המנטאלי היא הרבה יותר עמוקה. הרבה יותר קשה להצליח במקום שההצלחה לא באה לו טבעית. אנחנו נלחמים בזה שבוע אחרי שבוע. במועדון אחד ייתנו לך חודש להגיע לתוצאות, במועדון אחר שנה ובמועדון שלישי, יצפו שזה יקרה מיד. אסור שהנהלה תסתכל על תוצאות, אלא על דרך. תפטרו מאמן על חוסר דרך, לא על תוצאות מיידיות. זאת הבעיה בארץ".

אבל מה הכי כואב לו? "יש לדעתי חוסר פרספקטיבה בגישה של רוב התקשורת אלינו", אומר המאמן שלקח 14 נקודות פור מהמקום השני, והפך את עונת 2011/12 לגארבג'-טיים בפברואר. "אני לא אומר שאין פרגון, שלא יובן אחרת, אבל הכל נראה כמו לוח מודעות אחד גדול עם הרבה דעות ומעט מאד ידע. גם לאלופות 'גדולות' היו הרבה מאוד משחקים בינוניים, אבל אנחנו נשפטים בחומרה. עם כל הכבוד, צריך לזכור שגם אנחנו תרמנו משהו, משהו!, למצב של היריבות שלנו. את חיפה ניצחנו 3-0 בקרית אליעזר אחרי שהם ניצחו בחמישייה את דינמו בוקרשט, וההפסד לנו פגע להם מאוד בביטחון. אחר כך ניצחנו את הפועל במחזור האחרון של הסיבוב הראשון כשהיינו בפיגור שתי נקודות מהם בטבלה. יש קשר בין מה שעשינו לאיך שהגדולות נראו. ההישג שלנו עומד בפני עצמו.

"כדי להבין את גודל ההישג, לא צריך להסתכל רק על המיקום, אלא גם על הזמן שאנחנו בליגת העל. הרי אנחנו בסך הכל ארבע שנים מתוך חמש העונות האחרונות בליגת העל. אני לא מדבר רק על שחקנים חסרי ניסיון, אלא על מועדון בלי ניסיון. יש רגעים שאני עוקב אחרי ההתייחסות התקשורתית אלינו, ואני שואל את עצמי, 'למה לעזאזל הם מצפים?!'"

***

יש בישראל יו"ר התאחדות לכדורגל שהאמין בלב שלם שהכדורגל הישראלי היה השישי בטיבו באירופה. ועוד בלי מאמץ והשקעה הכדורגל הישראלי עשה את זה. קרית שמונה חושפת את הערווה שמאחורי הכדורגל הישראלי, ובהקשר רחב יותר - את הערווה שמאחורי הישראליות והסיפורים שהיא מספרת לעצמה על חוסר היכולת שלה להתקדם ולהשתפר. על זה לא יסלחו לה, על אפה ועל חמתה.