האווירה הלאומנית המשתלטת על השיח הציבורי, בסיוע רוח גבית מהכנסת, העבירה חלקים מהציבור הישראלי על דעתם בכל מה שנוגע לשירת ההמנון. כבודם של סמלי המדינה, ובהם הדגל וההמנון, במקומו מונח, אולם אדיקות אינפנטילית ביחס אליהם מקרבת את ישראל למשטר דמוי משמרות המהפכה, או לחלופין לתפיסת מציאות נוסח הרב כדורי, שבה שולטים מיסטיקה, לחשים וקמיעות.
לשיא הגיעו הדברים אתמול (ג'), כשקבוצת עיתונאים שהוזמנו לבית הנשיא לסקר את טקס השבעתו של השופט אשר גרוניס לנשיא בית המשפט העליון, הבחינו כי שופט העליון סלים ג'ובראן לא שר יחד עם חבריו את מילות "התקווה", ובעת שירת ההמנון הוא פשוט עמד במקומו בדומייה. בתערובת של זדון, לאומנות ורצון לחפש את הצהוב בכל מחיר, הם החליטו להפוך את ג'ובראן לאייטם תקשורתי.
שותפיהם לתפיסת העולם החשוכה במערכת הפוליטית מיהרו לקלוט את הידיעה בזרועות פתוחות, ומיהרו "לגנות", לדרוש את הדחתו מבית המשפט העליון ולהכריז על קידום הצעת החוק החשוכה הדורשת "שירות לאומי" כתנאי למינוי לשפיטה, שמשמעותה הדרת אזרחים ערבים מכהונה שיפוטית.
אי-אפשר היה לפספס את הצהלה המופגנת של חברי הברית הגזענית, הם רק חיכו שתיפול לידם הזדמנות לצאת בקריאות "אמרנו לכם", כאילו ג'ובראן היה מאז ומעולם חשוד בחוסר נאמנות למדינה, שלא לומר בתמיכה בגרועים שבאויבינו.
מסכת התקינות הפוליטית
הייתי אתמול במשכן נשיאי ישראל. עמדתי יחד עם כל הקהל בעת שירת "התקווה". נפשי לא נפגעה מהעובדה שהשופט ג'ובראן, ג'נטלמן עדין-נפש, בן העדה הערבית-נוצרית, בחר שלא להניע את שפתיו בעת שירת "התקווה".
חמישית מאזרחי ישראל הם אזרחים ערבים, מותר להניח שהם חיים בתוך קונפליקט פנימי מתמיד בין זהותם הלאומית לבין יהודיותה של המדינה. מותר להבין את הלגיטימיות של הקונפליקט הזה. ברור מדוע המשפט "נפש יהודי הומייה" איננו משקף את ציפור הנפש של האני הפנימי שלהם.
יש להניח כי ג'ובראן חי את חייו תוך הימנעות מתמדת מכל מה שעלול להיתפס כצל-צילו של קונפליקט. חלילה לו מלנהוג קמ"ש אחד מעל המהירות המותרת. מיד ישילו מעליהם כל הגזענים באשר הם את המסכה הדקיקה של התקינות הפוליטית, והשד הפנימי ייחשף.
במשכן הנשיא, שניות לאחר סיום שירת ההמנון, שמעתי במו-אוזניי מי שאמר ש"ג'ובראן ביזה את ההמנון, את המדינה, את הנשיא", ו"מי שלא שר את ההמנון - לא יכול להיות שופט בעליון".
ג'ובראן לא ביקש להימנע מהשמעת ההמנון בטקס ההשבעה; הוא לא חיבר מילים פרו-פלסטיניות ללחן של הרץ אימבר, עניין שבהקשר של תשדירי תעמולה קבע יו"ר ועדת הבחירות כי הוא גובל בהסתה; הוא לא גילה הזדהות או שר את המנונו של ארגון טרוריסטי, פעולה אסורה בהתאם לפקודה למניעת טרור; הוא אפילו לא זעק "מוות למחבלים" או קריאה מתסיסה אחרת, במהלך שירת ההמנון ובאופן המבזה אותו, כפי שעשו בעבר כמה מאוהדי בית"ר ירושלים, על-פי פסיקת בתי המשפט.
הדרישה לחייב אזרח ערבי, אפילו הוא שופט בית המשפט העליון, לשיר את מילות ההמנון, היא כפייה אלימה שפירושה ביזוי האזרח הערבי. יותר מכל, היא מעידה על מצבו הנפשי הכאוטי של מי שדורש זאת, ועל תודעתו הלאומית המעורערת, הזקוקה לחיזוקים מלאכותיים.
בחירתו של ג'ובראן הייתה צריכה לעורר הערכה כלפיו, לא להקים עליו את זעמם של הלאומנים: אילו היה בוחר לשיר את מילות "התקווה", היה הדבר סימן לצביעות מצדו, או לנכונות למחיקת הזהות העצמית עד כדי התבטלות מביכה.
מוזר, שבעיני ברית הגזענים מי שאינו שר את "התקווה" אינו ראוי לכהן בבית המשפט העליון - אבל יכול לייצג את מדינת ישראל במדי נבחרת הכדורגל, במאבקינו מול הגויים.
כנראה עמידה על עקרונות היא עניין יחסי: כשפוסקים לבטל את חוק האזרחות או את חוק חנינת מורשעי ההתנתקות, יש חשיבות גדולה לשירת ההמנון. אבל נראה שאפשר להתגמש כשוואליד באדיר, עבאס סואן וסלים טועמה מבקיעים גולים לזכות נבחרתנו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
