שני ילדים, חלום אחד

א.לפני חצי שנה סיפרתי לכם על הנסיעות שלנו על האופניים, הילדים ואני. הם היו אז בני 4, ואני חששתי מהיום שבו הם יהיו גדולים מדי בשביל לאייש את הכיסא הקדמי. החששות התאמתו והיום הגיע. אני עדיין מרכיב אותם, אבל פחות ופחות. את הכיסא עדיין לא פירקתי. אני צריך אותו שם, גם אם הוא אדום וריק על הכידון. אני מרגיש שאם אפרק אותו יתפרק משהו בתוכי, כל שיווי המשקל שלי ייעלם פתאום, ואני אהפוך לזקן ברגע. זה רק כיסא מפלסטיק, אני יודע, אבל בשבילי הוא הרבה יותר. לפעמים, כשאני רוכב לבד, אני ממש יכול להרגיש את הידיים של הלל מונחות על אלה שלי, ואת הידיים הקפואות של נגה על הגב שלי מתחת לחולצה. סוג של פנטום טוב כזה.

אז עכשיו אנחנו הולכים ברגל, ודרך שנמשכה ארבע דקות על האופניים נמשכת עכשיו כמעט ארבעים. הייתי יכול להתגעגע לזה יותר ממה שאני מתגעגע רק אם ירחיבו את ההגדרה של הרגש הספציפי הזה ויהפכו אותו מסמטה לאוטוסטראדה, אבל אני לא עושה מזה עניין גדול. מה שצריך לקרות קורה.

אז עכשיו אנחנו הולכים ברגל, כאמור, וזה לא פחות כיף. כי העולם הוא מקום גדול ויפה ורב מסתורין וקסם, וכל יום הוא אודיסיאה אורבנית קטנה; בפינת הרחובות בלוך וסוטין בתל אביב יש בור קטן שמי שנכנס אליו יוצא בצד השני של העולם, על עץ אחד בפינת הרחובות בצלאל ובארי יש עורב שיודע לדבר אנגלית, ויש בלטה אחת שאת מיקומה המדויק לא אסגיר פה, שחייבים, אבל פשוט חייבים, לקפוץ מעליה עם שתי רגליים צמודות אחרת אין לדעת מה יקרה. מלבד זאת, יש שודד ים שגר מאחורי המכולת, ומשפחה של דרקונים נחמדים ולא מפחידים בכלל שהתנחלה בחדר הזבל בבית של חברה מהגן.

מתישהו, עצמי אומר לי בפרפרזה על מאיר אריאל, גם מזה עוד נצטרך להיגמל. אבל אני יודע שמשהו אחר יבוא במקום, אז אני לא דואג.

ב.יותר מהכול, המעבר מרכיבה על אופניים להליכה ברגל הוא עניין של ויתור. שיעור פנימי. על האופניים אני הייתי הבוס הבלעדי - שני אלה היו קשורים כל אחד בכיסא שלו, ואני קבעתי, אני ניווטתי ואני החלטתי. ברצותי נסענו וברצותי עצרנו. עכשיו הכול התהפך, וכל מה שנותר לי הוא לחכות להלל שתמיד מתעכב מאחור, חולמני כמו שאני הייתי בגילו, לפי הסיפורים. הולך כמו צב, הילד. אין בורג שהוא לא אוסף, קרטון שהוא לא מרים, הכול כדי לבנות מין מכונה לא ברורה ושאינה נגמרת, שחוסמת לנו את הסלון. ואין שלולית שהוא לא טובע בה תוך כדי שהוא יורה שאלות בקצב ונותן פתרונות לכל התעלומות בטבע. כמו: איך נוצרה הקשת? היה דינוזאור צבעוני שמת ועלה לשמיים.

ונגה, בינתיים, ידה בידי, סופרת ומונה ושוקלת כל דבר: פסים לבנים במעברי חצייה, מכוניות אדומות בצדי המדרכה, פרחים צהובים, בלטות שבורות ונשים בנעלי עקב, וכל זה תוך כדי פירוט מדוקדק של מה לבשה היום כל גננת וכל מטפלת בצהרונית, ומה אכלה כל חברה לארוחת צהריים, לא כולל הסברים אין-סופיים על כל מה שקורה, קרה ויקרה, ואיסוף של זכוכיות צבעוניות, גלויות של מכוני עיסוי, עטיפות של קלטות וידיאו שמשום מה ממשיכות לצוץ על המדרכות, ומה לא.

ואנחנו שרים הרבה. יש כל מיני דברים שאתם יכולים לומר על הילדים שלי, אבל זמרים גדולים הם לא. למעשה, שני זייפנים כאלה לא שמעתם בחיים שלכם. אפילו את יונתן הקטן לא תצליחו לזהות אם הם ישירו לכם אותו. בשבילי, כמובן, אלה הצלילים היפים ביותר שאפשר לדמיין, במיוחד העלייה בחלק השני של הבתים ב"אלוהים שלי".

והסיפורים. כל הזמן סיפורים. סיפורים מפחידים וסיפורים שהיו באמת, סיפורים כשהייתי קטן-קטן, קטן-גדול או גדול-קטן - ופתח תקוה, שתמיד הייתה המקונדו שלי, לובשת ופושטת צורה, והנה היא כפר קטן ופלאי שיש בו שועלים שיודעים לדבר, עכבישים בגודל של אריות, מכשפות שגרות במגדל המים, היפופוטם כחול שברח מגן החיות, ורק אני והחברים שלי אריק וגבי ויוסי ויגאל ודודו - שאיתם לא דיברתי כבר עשרים שנה לפחות אבל דמויותיהם חוזרת אליי פתאום - מצילים את העיר שוב ושוב מכל הצרות הפוקדות אותה. אתם גומרים לי את כל הסיפורים, אני אומר להם לפעמים, ואז אנחנו קופצים למחסן הסיפורים (לא אגלה לכם איפה הוא, שלא תגנבו משם את כל המלאי), והם מחכים לי בחוץ ואני מחדש את הסטוק.

וגם הם מספרים לי סיפורים על כל מה שמתרחש בגן. זה לא ממש מעניין, האמת חייבת להיאמר, אבל פעם בכמה זמן אני חייב לחשוב על משהו אחר בשביל לא להתחיל לדמוע. זה בדרך כלל קורה כשאחד מהם מספר שאף אחד לא שיחק איתו בגן או על מריבה עם חבר/ה בסגנון "פרח נתתי לנורית". אני מחשיב את עצמי לגבר קשוח שלבו טיטניום ואשכיו פלדת אל-חלד, אבל אין דבר שגומר אותי כמו המחשבה על אחד הילדים שלי עומד בגן, לבד, בצד, בוכה, ואף אחד לא רוצה לשחק איתו. תערובת של כאב מפלח, עצב אין-סופי וחוסר אונים עצום. זה מזכיר לי דברים שאני לא רוצה לזכור. וכשהם מעלים באוב עלבון שולי מלפני יומיים, אני מרגיש שבא לי לרצוח מישהו.

ואין דבר שממלא אותי בגאווה גדולה יותר מאשר כשאחד מהם מספר איך השני הגן עליו מפני הילדים האחרים. בדרך כלל זה הלל, שמסביר בכובד ראש שזה בגלל שהוא הבכור. מה ששתיים וחצי דקות יכולות לעשות.

ג.ולא רק על המתרחש בגן אנחנו מדברים. גם הרבה על חלומות. יש דבר שהוא לא פחות ממסעיר אצל התאומים האלה שלי - לפעמים הם חולמים יחד את אותו החלום! זה לא קרה יותר מכמה פעמים בודדות, אבל זה בהחלט דבר מוזר. מתברר שהם חולמים כל אחד את חלומו, ובשלב מסוים החלומות מתאחדים לחלום אחד שהם חולמים במשותף. בבוקר אנחנו שומעים אותם מדברים על זה - זה תמיד משהו מוזר למדי על משאית מלאה בבורקסים שנוסעת ממקום אחד למקום אחר - ואז מתחילים לחקור אותם בנפרד כמו בסרטי משטרה. הם לא נשברים. הגרסאות שלהם מתאימות באופן מושלם: שני ילדים חולמים את אותו החלום, לפרטי-פרטים. די מטורף, לא?

החידה הזו, חידת התאומים, לא מפסיקה להפתיע אותנו. יש שם משהו שאף פעם לא נבין. לכל אחד יש תחומי העניין שלו וחברים נפרדים, וחוגים שהוא הולך אליהם לבד, אבל מתחת לכל זה אתה ממש יכול להרגיש מין שדה כוח מגנטי שכזה שאיש לא יכול לחדור. השדה הזה פעיל במיוחד כשאחד על האסלה עושה קקי והשני יושב לידו באמבטיה והם דנים בענייני דיומא, או כשאחד מהם נכנס לאחד מאותם מצבי קריז של ילדים ורק השני יכול לבאר מה קורה ומה יעזור. או בשיחות החצי-קוהרנטיות האלה לפני ההירדמות. ולפעמים הם גם מתחילים לדבר בלילה זה עם זה מתוך שינה. שום דבר שאפשר לתאר אותו כשיחה, ובכל זאת, אין שום דבר אחר שיתאר את זה. לפעמים הם נרדמים חבוקים או אוחזים יד ביד במיטה שלנו. כשזה קורה אני תמיד נזכר בהימלאיה.

ד.הם גדלים. כל הקלישאות נכונות, כמו תמיד. הזמן הוא הרבה יותר מדי יחסי בשבילי. אחר צהריים אחד נמשך כמו נצח, שבוע עובר כמו יום, חודש עובר כמו שעה, שנה חולפת כמו שפרפר ממצמץ, והחיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלחפש פרפרזה למשפט הזה של ג'ון לנון.

הרהור

אני מחשיב את עצמי לגבר שלבו טיטניום ואשכיו פלדה, אבל המחשבה על ילד שלי שבוכה לבד בגן גומרת אותי