משהו אישי: אף פעם לא נמניתי עם חובבי כוורת. כילד לא הבנתי את הקטע, כמתבגר גם לא ניסיתי להבין. הטעם המוזיקלי נדד למקומות אחרים, ודני סנדרסון, הרוח החיה מאחורי הלהקה, נתפס בעיני כשטותניק חביב בעולם של אמנים משמעותיים שמנסרים את הגיטרה ואת הלילה. איזה פספוס. יצאתי ילד, ואם יש להומאז' הזה ליצירתו של סנדרסון משמעות בשבילי, הוא בבחינת הכנסתו להקשר. סוף-סוף הקשבתי אל מעבר ל"דודה והדוד", שלא במקרה סומן בהפקה הזו כשיר מוקצה, שלא משנה באיזה עיבוד - אותו לא מבצעים. הוא הסטיגמה, מגלשות המים באשקלונה, וממנה מתרחקים.
אז מה למדתי. ראשית שסנדרסון נגע בי גם בלי שידעתי, ושנית, שאני מתגעגע לארץ שלא הכרתי. קצת יותר תמימה, הרבה יותר נאיבית, אבל גם כזו שאינה נכנסת לפאניקה בכל פעם שאיזה מישהו לא חשוב ממקום לא חשוב, מברבר על חשבונה. חוסן לאומי ותרבותי שמאפשר, תחזיקו חזק, הומור עצמי. היום הכול כל-כך מודע לעצמו, כל-כך מתוזמן ומיוחצן. כל-כך ארז טל פינת ליאור שליין.
עלי מוהר המנוח היטיב לתאר. אני מצטט מתוך תוכניית ההצגה: דני סנדרסון כתב "את השירים הכי ישראלים שיש, אולי שירי ארץ ישראל האמיתיים - ארץ ישראל הלא ישנה והלא נשכחת, ארץ ישראל היפה והפחות יפה, זו ששואלת אותך תמיד מה הדאווין שלך".
רכבת הרים של פאנצ'ים
זהו סיפורו של יורם צוקרמן (עידן אלתרמן), שמנסה להתאבד אבל לא מצליח. הוא קופץ ממגדל שלום ונוחת על פיג'ו ולא איזה מרצדס שהייתה מרסקת לו את הצורה. שם הוא פוגש את הלא נודע (אלון נוימן), שמקבל ממנו רישיון להרוג. חוזה בלי סעיף יציאה. זאת אומרת עם, אבל רק מהעולם הזה. צוקרמן מאושפז בבית משוגעים למתאבדים כושלים בניהולה של ריטה (טלי אורן), ובאופן לא מאוד מפתיע מוצא שם מחדש את הרצון לחיות - הוא מתאהב בורוניקה (אורי אילן). האם זה יעזור לו להשתחרר מהחוזה עם הלא נודע?
בדומה לסנדרסון האמן, גם "נתתי לה חיי" מאת מאור זגורי ובבימויו, אינו מחזמר שגרתי. לזכותו של זגורי יאמר שהוא ביקש למלא אותו ביותר מאשר ברצף של קאברים בעיבודם המוצלח של טל בלכרוביץ'. לחובתו ייאמר שהוא כנראה רצה קצת יותר מדי. המחצית הראשונה של המחזמר מרגישה יותר כמו תרגיל מתוחכם בכתיבת מחזמר ופחות כמו מחזמר. רכבת הרים של פאנצ'ים ושל שברירי שירים, שעושים בעיקר סחרחורת. הכול קורה מהר מדי, מאולץ מדי, תפור בגסות והתחושה הכללית היא שאם מישהו פה לא יירגע ומהר, אפשר יהיה לסכם ב"תפסת מרובה לא תפסת".
למרבה המזל, איפשהו במהלך שהותו של יורם-סנדרסון-אלתרמן בבית המשוגעים, זגורי נרגע ונזכר שהפעם תפקידה של העלילה הוא לשרת את המוזיקה ולא להפך. מרגע שהוא מניח לשירים להיות שירים - הם אלה שנותנים את הטון ומנווטים את ההצגה היטב עד למפגש עם אלוהים.
אלתרמן, שנכנס בטבעיות לתפקיד האנטי-גיבור, מבצע נפלא את "תה עושה סחרחורת"; אתי וקנין, אור אילן, אסף שגיב מגישים קולות גדולים והמון כישרון; אלון נוימן וטלי אורן מפגינים את האיכויות המצופות מהם, ופיני קידרון בתפקיד המנחה, מקנח עם ביצוע מקסים ל"סיפור למורה ללשון". אז מה אם חסר מפיק, אף אחד לא מושלם.
"נתתי לה חיי" מאת ובבימוי מאור זגורי, תיאטרון הבימה
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
