האביב של בשאר

זה התחיל בבית ספר בעיר דרעא בדרום סוריה. תלמידים שסלדו מהתנהגותו של המנהל ארגנו הפגנה, וקראו "העם רוצה בהפלת המנהל". חודש בלבד לפני כן הלך מובארק הביתה והמחאה בלוב עשתה את צעדיה הראשונים. ראשי הבעת' בדרעא נדרכו, ושלחו את סוכני המודיעין להגן על הדמות החינוכית שהציבו בראש המוסד.

הילדים נעצרו, ולאימהות שבאו לבקש את שחרורם הציעו השוטרים הצעות מגונות בתמורה. סערה פרצה בדרעא, שעד מהרה התפשטה להפגנות אלימות בערי סוריה, שהדיהן ניכרים עד היום. אלפים נהרגו, רבבות נפצעו, ילדים נותרו יתומים, הורים איבדו את ילדיהם, ובשאר אסד איבד את הלגיטימציה להמשיך לאחוז בשלטון. אבל מכאן ועד לקריסתו הדרך ארוכה מאוד.

בשבוע הבא תמלא שנה לאירועי בית הספר בדרעא. את השנה הזו חותם אסד בניצחון על העיר חומס. בתום חודש של הפגזה ארטילרית, השתלטו כוחותיו על שלוש שכונות שבהן פעלו מורדים. המחיר - 700 הרוגים, רובם המכריע אזרחים. בזויה ככל שתהיה, הכרעה זו עשויה לשמש נקודת מפנה לטובת המשטר שלחם במרד העממי, שהחל בזעקתם התמימה של ילדי דרעא.

אם לא יחול שינוי דרמטי במשבר הסורי, עשוי אסד לצלוח אותו, ובניגוד לכל התחזיות, להמשיך לאחוז בשלטון. עם כתב אישום על פשעי מלחמה ורצח-עם, חרם בינלאומי ושנאה יוקדת בשורות הציבור, יהיו השנים הבאות קשות מאוד עבורו, אבל לא קשות יותר מהשנה האחרונה. את השאלה שעלתה בשנה שחלפה - כיצד הוא מחזיק מעמד - הייתה צריכה לתפוס שאלה מציאותית יותר: מדוע שייפול?

הצהרות חסרות מעש

למרות מקרי העריקה הרבים, רוב הצבא הסורי נאמן למשטר. זהו צבא שנשלט בידי עלאווים, בני עדתו של הנשיא, ובעלי בריתם הדרוזים. כל עוד לא יינטשו מפקדים בכירים את השורות, על יחידותיהם, ימשיך הצבא לדכא את המרד בעוז. גם מקור האיום השני על המשטר טרם הגיע לידי בשלות. הקהילה הבינלאומית אינה מראה סימנים כי בכוונתה להתאגד למערכה צבאית נגד אסד. היא תולה תקוות בווטו הרוסי-סיני במועצת הביטחון, שיפטור אותה מהצורך לפעול נגד דמשק.

שתיקתו של העולם אינה מפתיעה. הרי ברירת המחדל של העולם היא לשתוק. אפילו מדינת ישראל, שקמה מתוך חורבותיו של פשע המלחמה הגדול בהיסטוריה, פטרה את עצמה בגינוי רפה לדמשק. תכונה אנושית היא לעזור לחלש, אבל תכונה אנושית עוד יותר היא להצטנף בדל"ת אמותיך כאשר סערה מתרגשת בחוץ. מיהם אזרחי סוריה כדי שצרפת השבעה, בריטניה הציניקנית וארצות הברית המחשבת-חישובים יסכנו את חיי חייליהן למענם או יבזבזו תחמושת יקרה בעבורם.

לרגע, מתישהו בקיץ שעבר, הייתה תחושה שהעולם מתאגד למערכה צבאית צודקת להצלת העם הסורי, בדומה לזו שהתחוללה בעיראק ובלוב. אבל זו הייתה אשליה. בעיראק ובלוב הפיל המערב שליטים מתוך אגואיזם, לא בשמם של ערכים נעלים. אמריקה נזקקה לנקמה אחרי פיגועי 11 בספטמבר, וגם חמדה את הנפט העיראקי.

את המבצע בלוב הגה נשיא צרפת ניקולא סרקוזי, כנראה כביטוי של הפגנת מנהיגות כלפי עמיתיו הנשכניים באיחוד האירופי. הוא גרר למערכה את וושינגטון ואת לונדון, ונימק את מניעיו בצורך להגן על אזרחיה הנדכאים של לוב.

אך הנימוק המוסרי נעלם מאוצר המילים שלו כאשר אסד החל לבצע מעשים נוראיים בבני עמו, הרבה יותר מאלה שביצע קדאפי. כעת העולם אינו מתערב בסוריה, כי אין לו סיבה טובה לעשות זאת. רצח-עם מעולם לא היה סיבה מספיק טובה עבור הקהילה הבינלאומית לנקוף אצבע.

הדעת נותנת שמנהיגי העולם ימשיכו להיוותר אדישים לזוועות בסוריה וינהלו את המערכה נגד אסד בשיטות של יחסי ציבור. כזו היא החלטת האיחוד האירופי להקפיא את נכסיהם הבנקאיים של ממשלת סוריה ושל ראשי הבעת', למרות שהצמרת הסורית אינה מחזיקה חשבונות בבנקים באירופה. גם למהלכים הנרפים האלה, להצהרות חסרות המעש, לוועידות הפומפוזיות ולסנקציות נטולות השיניים, יש תפקיד. מטרתם ליצור מסך של רעש ולחפות על השתיקה.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל