אם מישהו יגיד לכם שזה משבר גיל הארבעים, אל תאמינו לו. הסבירו לו בעדינות שיש גם בני 36 שזה קורה להם, בני 44 וחצי, וגם כאלה שכבר חצו מזמן את גבול החמישים. תגידו לו שזה ממש לא קשור. הוא בטח יטען שהמשבר הזה לא מתחיל בדיוק בקו הארבעים, בדרך כלל זה קורה כמה שנים קודם, ולעתים התסמינים רדומים ומתפרצים רק בגיל חמישים. תגידו לו שהוא מדבר שטויות. הרי ברור שמה שגורם לאנשים לקום לפנות בוקר אחד, לצאת מהבית בחשכה ולרוץ עשרות קילומטרים, ארבעים אפילו, הוא משהו שסתם עושה להם טוב. אבל ממש טוב. בלי קשר.
ריצה / צלם: איל יצהר
"שמיים" - תנועת המושבים
"אמור להיות גשום הערב". עדכנתי את איתי ב-SMS ששלחתי לו בצהריים. "אם האימון מבוטל, תגיד לי לפני שאצא מהבית". התשובה שקיבלתי הייתה יותר נחושה מזריזה: "הוא לא".
כשהגעתי בשמונה ורבע לכפר בן-נון שבעמק איילון, הייתה אמנם הפוגה קלה בגשמים, אבל הקור היה מקפיא במיוחד. לא משהו שעושה חשק לצאת מהבית אחרי יום עבודה מתיש, ובטח שלא לצאת לרוץ. בכל זאת, עד שמונה וחצי התחילו הרכבים להתאסף בנקודת המפגש שברחבת הכפר, ומתוכם יצאו חברי הקבוצה שמחים לראות זה את זה, כאילו לא חלפו רק יומיים מאז התראו בפעם האחרונה.
"הכול התחיל לפני שנה וחצי", מספר איתי קרמר, יועץ חינוכי ביום ומאמן קבוצת הריצה "שמיים", בערבים ולפנות בוקר. "אשתי לקחה הפסקה מהעבודה, ואני חיפשתי מקור הכנסה נוסף. בגלל שאני חובב ספורט עם הכשרה וניסיון כמאמן, החלטתי לפתוח קבוצת ריצה במושב. זה התחיל משמונה אנשים שהתלהבו מהרעיון, ועם הזמן השמועה המשיכה ופשטה למושבים השכנים".
אחד הדברים המאפיינים את קבוצת "שמיים" מעבר לזה שהיא פועלת מחוץ למדינת תל-אביב, זו העובדה שברובה המכריע היא לא מורכבת ממה שניתן להגדיר כספורטאים מושבעים. זאת אומרת שבמקור הם לא היו כאלה, היום אני מניחה שאפשר כבר להתווכח גם עם הקביעה הזו.
בימים אלה מונה הקבוצה כארבעים חברים המתחלקים על-פי בחירתם על חמישה ימי אימונים בשבוע, בוקר או ערב. איתי לא מוותר. הוא מבקש, ולמעשה דורש, מחברי הקבוצה להקפיד על שלושה אימונים שבועיים לפחות. מי שמחסיר נדרש לבצע השלמה, אם זה בפעילות אקסטרה במפגש הבא או בזמנו החופשי, השלמה עליה הוא מדווח ב-SMS.
כך למשל, מדווחים החברים על ריצת השבת שלהם, מה שמזכה אותם מיידית בפידבק חם ופרגון כן. רובם המכריע של החברים הם הורים, פלוס מינוס בשנות הארבעים לחייהם. אימון הבוקר המוקדם מאפשר להם להיות בבית כבר בשבע, להכין את הילדים ולצאת ליום העבודה מלאי אנרגיות ומרץ.
בשמונה ושלושים בערב יצאנו לדרך. אני מדגישה שיצאנו, כי אני עצמי חברתי לקבוצה, לבושה בבגדי ספורט ובנכונות להיטמע ולהשתלב באימון. למרות שציפיתי לריצה ארוכה, המפגש הזה הוקדש דווקא לאימוני כוח שכללו בין היתר אינטרוולים (מקטעי ריצה קצרים ועוצמתיים) ותרגילי חיזוק. פתחנו בריצה קלילה באוויר הצונן, כשאיתי נושא איתו קונוסים מפלסטיק, אותם ימקם אחר כך על מדרכות המושב ובאמצעותם יקבע מי ירוץ כמה. "את רצה איתם", הוא הורה לי כשהגענו לכניסה לישוב, מצביע על גבר ואישה שאצו תוך שיחה.
הצטרפתי. הם דיברו על סימילאק.
איתי אמר לי להצטרף אליכם. התפרצתי. אבל למה בעצם אנחנו ממשיכים אחרי שכולם כבר סיימו?
"לא היינו במפגש הקודם", התנשף דורון גלב, 40, "אנחנו עושים השלמות".
חשוב לי שתתארו לעצמכם את הסיטואציה - אנשים מבוגרים, אנשי משפחה ועמל, רצים הלוך ושוב, מעלה ומטה בחשכה לאורך כמאה מטר בעלייה ובין שני קונוסים מפלסטיק. היה זה בלתי נמנע שכעבור כמה דקות תעצור לצדנו מכונית. "כמה זמן אתם כבר עושים את זה?", שאלה הנהגת. "כמעט שנה וחצי", צעק דורון חזרה.
עבור חברי הקבוצה קרמר הוא הרבה יותר מסתם מאמן. הוא גם מנטור ופסיכולוג. די להיכנס לדף הקבוצה בפייסבוק כדי להתרשם מהפרגון ההדדי ומהחיזוקים. הם מודים לו ומתגאים בתוצאות, והוא מצדו מציע להם מטרות חדשות. מעבר למפגשים מקיימת הקבוצה קשר רציף של SMS ומיילים. העדכונים כוללים דיווחים אונליין, תוכניות אימונים להמשך, סיפורי הצלחה וסתם שיתוף בחיי היום-יום הפרטיים של כל אחד ואחת. בכלל, עם הזמן הפכה הקבוצה למגובשת במיוחד. "לפעמים בשבתות אנחנו נפגשים להליכה של כמה שעות. זה יכול להסתיים בארוחת בוקר אצלי בחצר", מחייך איתי.
ויתור או הפסד של מפגש כמעט ולא בא בחשבון ומחייב סיבה מוצדקת, לא רק מול איתי אלא מול כולם. כמובן שמזג אוויר סוער למשל, הוא לא סיבה שכזו. רצים גם בגשם. את מי שטס לחו"ל מצייד איתי בתוכנית אימונים למלון. אסף כהן, אותו כינה איתי "האנרכיסט", שילם פעם אחת על היעדרות. החברים שרצו במושב הבחינו בו בחלון המטבח של ביתו ושאגו לעברו שיצא. כאיש היי-טק בן 37, אב לשלוש בנות, אסף מודה שהוא לא בנוי למסגרות. עם זאת הוא מתמיד בקבוצה מאז שנוסדה, ואם לא די בכך, הרי שהוא כבר השתתף בחצי מרתון.
ואפרופו מרתון, מרוצים רשמיים הם לא היעד שלשמו קמה הקבוצה, אולם הם שלב כמעט בלתי נמנע. רבים מהחברים שרק לפני שנה היו מגחכים בקול אם הייתם אומרים להם שיעשו זאת, כבר הציבו לעצמם יעדים שאפתניים ונרשמו לתחרויות. "עד לא מזמן הסתפקתי גג בהליכות בשבת. הצהרתי בפני איתי שבאתי רק כדי להיכנס קצת לכושר", מספר גיל רפ, 50, שמאז ההצהרה סיים חצי מרתון שמהווה מבחינתו רק את תחילת הדרך. חוץ ממנו היו עוד כמה מופתעים. עינת אלירז בסך הכל רצתה לחזור לגזרה אחרי הלידה כשלפתע מצאה עצמה מסיימת מרוץ של עשרה קילומטר. לגתית ואמיר, זוג הורים לשלושה ילדים, הסתבר שגם הם מתכוננים לחצי מרתון.
עם כל הכבוד לשרירים, איתי רואה בעצמו מאמן מנטלי יותר מפיזי. "להתעורר לאימון בשש בבוקר ולהתמיד בזה, זה לא רק ספורט. מה המטרה שלי? אני רוצה שהם יהפכו את הספורט לאורח חיים ויעשו את זה נכון. זה שעכשיו הם קובעים לעצמם יעדים, רק מראה שזה עובד". בדרך חזרה מכפר בן נון הטפטוף הפך למטר כבד. בבוקר המחרת יצאתי לריצה אחרי הפסקה של חודש. כן, גם אני כזו.
ריצה / צלם: איל יצהר
"הרצים החופשיים" - חופשי זה לגמרי לא לבד
שוב גשם. דווקא בערב בו קבעתי עם קובי צבילה שאצטרף לאימון של "הרצים החופשיים", הקבוצה אותה הוא ייסד ומוביל, חזר הגשם והתחזיות להמשך השבוע היו סוערות. "בטוח שהאימון יתקיים?", וידאתי איתו טלפונית כשתקווה קלה בקולי. קובי גיחך. "מבטלים אימון רק אם יורד שלג".
נפגשנו בקאנטרי דקל בשכונת בבלי בתל-אביב, שם התקבצו חברי הקבוצה לקראת ריצת חימום קלילה של 3 קילומטר בפארק הירקון. הקבוצה נוסדה לפני כשנתיים, אבל שורשיה מתחילים עשרים שנה קודם לכן. קובי, מדריך ספורט בהכשרתו, היום בן 42, אימן אז קבוצת ריצה. בשלב מסוים הקבוצה התפרקה. יכול להיות שזו הקמת העסק לצורפות שגזלה את זמנו, שגרת החיים והמשפחה שסחפו אותו, או אולי מחלת הסרטן ממנה הספיק להחלים, אבל קובי לא הבין עד כמה חסר הדבר בחייו, עד שפגש במרתון מספר חברים שאמרו לו שהם מתגעגעים. כך נולדה קבוצת "הרצים החופשיים", שדי בשמה כדי להבין את אופייה ואת המסר אותו היא מבקשת להעביר.
אימוני הקבוצה פתוחים לגמרי לחובבי ריצה בכל הרמות, כאשר בימי ג' מוצע האימון כשירות למנויי קאנטרי דקל, להם הוא מעניק תוכנית סדורה. מעבר לכך עומדים בפני החברים אימונים מגוונים (גם אופניים) במהלך השבוע, בוקר וערב. ישבתי עם כמה מהם קודם שיצאו לדרך. אופיר פרנקל בן ה-45, הגיע לריצה בעקבות אשתו. "לפני 7 שנים הפסקתי לעשן והתחלתי ללכת לחדר כושר. חשבתי שזה מספיק. כשאשתי ג'ו, התקרבה לגיל 40 היא החליטה שהיא מתחילה לרוץ ולקחה את זה רחוק. היא עשתה משהו שנהוג בחו"ל והפכה את הריצה למרוץ מכוון מטרה לגיוס תרומות. יש לנו בת נכה, ובאמצעות הריצה היא גייסה תרומות לארגוני נכים. ראיתי אותה ואת החברים שלי נדבקים בחיידק, עד שבאחד הטיולים בחו"ל קניתי נעלי ריצה. בהתחלה הצלחתי לסיים בקושי קילומטר וחצי עם חמש עצירות בדרך. היום אני כבר רץ עשרה, ובמארס אשתתף במרוץ של 15 קילומטר. ג'ו חוזרת היום מחצי המרתון בלונדון. היא מבואסת כי הוא בוטל בגלל השלג. תראי מה זה. במקום לנסוע לקחת אותה מהשדה, באתי לאימון".
- היעדים הם מה שגורם לך להתמיד?
"לא. זה הסמים שבריצה. אי אפשר בלי זה. היום יש לי יותר זמן כי הילדים גדלו. פתאום חזרתי להיות מרכז החיים שלי. הריצה מנתקת מהכל, נותנת לי זמן לחשוב ומחזקת לי את הביטחון. גם ירדתי במשקל. מעבר לזה, הקבוצה שלנו היא משפחה. אנחנו כל הזמן בקשר. מעלים תמונות בפייסבוק, שולחים SMS".
קובי צוחק: "את יודעת מה זה לקבל ווטסאפ בארבע לפנות בוקר - 'התעוררתם? אני שותה קפה ויוצא לרוץ. מי בא?'". החברים מהנהנים בהסכמה. הוא באמת עושה את זה. "כן? ואני מסמס להם - הצילו! אשתי חופרת. מי בא לאימון?'", מתפרץ עומר טל לשיחה. עומר, 42, בעל חזות של גולש גלים בן 25, הוא מאותם חברים שהיו בקבוצה של לפני 20 שנה.
- למה יש לי הרגשה שזה תחליף למילואים?
"מצד שני דווקא יש זוגות שרצים יחד", מבקש אופיר לתקן את הרושם.
"והבנות בקבוצה אלופות!", מוסיף קובי בגאווה "אלה הגיעה במקום הראשון במרוץ של חמישה קילומטר, והדס סיימה חצי מרתון במקום השלישי בקטגוריה".
רועי ברנט, מצעירי הקבוצה, הצטרף רק ביולי האחרון, והוא פעוט בן 37. "מה שהכי קוסם בריצה זה הרעיון שיש לי שעתיים בלי הדבר הזה", הוא אומר ומנופף בסמארטפון שלו. "עד לא מזמן צחקתי על כל מי שמכור לריצה. תראי אותי עכשיו. לילה אחד אחרי האימון, קובי הציע לי לחשוב ברצינות על מרתון. אשתי מיד אמרה לי - 'אין סיכוי!' אז החלטתי שאני הולך על זה".
"אני דווקא לוקח את הטלפון איתי", ממלמל עומר, "אני משתמש באפליקציות שמודדות ביצועים או מצלם את עצמי תוך כדי". הוא מראה לי סרטון בו הוא רץ על שפת הים בחזה חשוף ובחיוך מסוקס.
- יש לזה קשר למשבר גיל 40?
"מי שיגיד לך שלא - סתם משקר", קובע קובי. "הרי אנחנו בדיוק בשלב הזה בחיים בו אנחנו רוצים להתנתק מהסטטוס קוו-שנכנסו אליו". עומר לא מסכים. הוא נבהל, מוחה ומתנגד בתוקף. איכשהו ההתנגדות שלו משכנעת אותי שזה בדיוק זה.
ריצה / צלם: איל יצהר
ריצה / צלם: איל יצהר
TriLV - באתי בגלל הילדה
חלי רוזנשטיין היא אולי בחורה קטנה וצנומה בת 32, אבל היא נושאת על כתפיה לא רק תארים, הישגים ספורטיביים מרשימים ואליפויות, אלא גם קבוצה אותה היא מכשירה לטריאתלון. יומרני ככל שזה יישמע, חלי מבקשת להדגיש כי הקבוצה פתוחה לכולם. רובם הגדול של החברים נכנסו לכושר תוך כדי תנועה. לא סתם הסיסמה שמובילה אותם היא "טריאתלון בקצב שלך".
שיהיה ברור - כשמדברים על טריאתלון, הכוונה לשילוב בין שלושה ענפי ספורט: קילומטר וחצי שחייה (750 מטר במקצה ספרינט), 40 קילומטר רכיבה על אופניים (20 בספרינט) ו-10 קילומטר ריצה (5 בספרינט).
מכיוון ששוב ירד גשם (בחיי), וגם בגלל שרציתי לשנות קצת את הנוף (כמה אפשר לראות גברים בטייץ?), בחרתי להצטרף לאימון השחייה. יצוין כי בימים יפים יותר, כמו גם בתחרות עצמה, מתקיימים האימונים באוויר הפתוח בים. יכול להיות שזה בגלל האווירה הספורטיבית, בגלל המיקום בברכה המחוממת של קאנטרי ל', או אולי בגלל הספידו של המתאמנים, אבל משהו בקבוצה הזו היה הרבה יותר מהודק.
גם כאן יכולים החברים לבחור את האימון אליו נוח להם להגיע, בוקר וערב, שלוש עד חמש פעמים בשבוע, אבל הפעם לתוצאות ולמדדים של כל אחד ואחת יש תפקיד חשוב והם חלק בלתי נפרד מהחוויה. כמובן שההשתתפות היא מה שבראש, אבל עם זאת, חלי בוחנת את ביצועיהם בקפדנות ומתעדת הכל בפנקס. היא הקפידה להעניק את מלוא תשומת הלב למתאמנים, תיקנה את טכניקת השחייה ("הם צריכים ללמוד לשחות גם עם הראש מחוץ למים. כשמתחרים בים צריך להקפיד לשחות מהר וגם לראות את הכיוון"), ומדדה את התוצאות.
אמיר סרדס, 42, הצטרף לקבוצה כי טריאתלון אולימפי היה מבחינתו היעד שאחרי המרתון. אחרי שכבש גם אותו, הוא סימן וי ורשם הישג נאה למדי בתחרות חצי איש ברזל. הוא בחר להתמקד בטריאתלון כי מרתון נראה היה לו תחרות ארוכה מדי, אבל בסופו של דבר הוא מצא את עצמו משתתף בתחרות שאורכת כשבע שעות.
בזמן שישבתי על כיסאות הפלסטיק שמחוץ לבריכה, הבחנתי בגבר שסיים את האימון ולצדו שלוש עוגות קרם. לא משהו שאת מצפה לראות שם, אבל כן משהו שגורם לך להצטרף. רון אורן, חשב התעשייה האווירית, חגג לפני יומיים את יום הולדתו ה-50, ולכבוד המאורע הביא עוגות לחבר'ה. הוא כבר שנה וחצי בקבוצה, מאחוריו שלוש תחרויות טריאתלון ספרינט, ולפניו חצי מרתון. לכל העניין הזה הוא הגיע ממש במקרה.
בתו בת ה-13, חובבת ספורט צעירה, השתתפה בקבוצת הילדים של חלי. ביום ההורים, שאל רון את חלי, בצחוק לטענתו, אם יש גם קבוצה למבוגרים. מכאן הדרך לחיידק כבר הייתה קצרה. "באתי לכאן בגלל הטריאתלון, ונשארתי בגלל האנשים. יש פה הווי מיוחד, ומרגע שהתחלנו כבר אי אפשר להפסיק. כולם כאן ככה. מסיימים יעד אחד, ומיד חושבים על היעד הבא. זה שונה מלהתאמן לבד. את יסודות השחייה והרכיבה על אופניים התחלתי כאן. בזכות חלי שיפרתי ביצועים וירדתי מה-50 דקות במרוץ לעשרה קילומטר שהשתתפתי בו. חלי החליטה שהיא רצה לצדי, ליוותה אותי לאורך כל הדרך ועזרה לי להגיע לקצב הנכון".
- אתם מאוד תחרותיים.
"ממש לא. לכל אחד יש את הקצב שלו ואנחנו מפרגנים אחד לשני. זו פשוט המסגרת שמחזיקה אותנו ככה. יש תמיכה קבוצתית. לפעמים יוצאים יחד לחגוג סיום תחרויות, או שסתם הולכים אחרי אימון לאכול המבורגר". את המילה האחרונה הוא אמר קצת בלחש, מה שגרם לי לוותר על פרוסת העוגה השלישית.
ריצה / צלם: איל יצהר
My Way - למה? בני כמה אנחנו נראים?
זה כבר הפך לריטואל. הפעם בחרתי להצטרף דווקא לאימון הבוקר של חברי קבוצת My way, כשערב האימון התחיל טפטוף מעצבן. ברור שהאימון יתקיים בכל מזג אוויר, אבל רק רציתי לוודא. בכל זאת - להתעורר ביום שישי לפני שש בבוקר. "אנחנו מבטלים אימון רק אם יש צונאמי", הבהיר לי גווין קניג, שיחד עם אריאל הלר הקים את קבוצת הריצה חסרת הפשרות הזו.
- בדיוק לפניך מישהו אמר לי שהוא יבטל אימון רק בגלל שלג.
"כבר רצתי בשלג. זה אפשרי".
אולי בגלל ההערה הזו החלטתי בסוף שלא לרוץ איתם, ולהסתפק בפגישה הקבוצתית הקבועה לקפה שאחרי.
קבענו בשמונה בנמל תל-אביב. קצת קשה היה להאמין שזה עתה הם סיימו כ-15 קילומטר בממוצע. לא יודעת. משהו בהם היה רענן מדי. "כל אחד רץ בקצב שלו", הסביר גווין בן ה-38. "אנחנו מתחלקים לקבוצות לפי יכולת, ככה שבאמת כל אחד יכול להצטרף". קשה יותר היה לי להאמין לגילה של אחת מבנות הקבוצה. אייריס זנדר, העוסקת כמה מפתיע באנטי-אייג'ינג, התעקשה שהיא בת 50. "הצטרפתי לקבוצה של גווין ואריאל אחרי שעברתי מקבוצה אחרת. שם הייתי ראש לשועלים ואני מעדיפה להיות זנב לאריות", היא חייכה באניגמטיות וחיוניות נעורים.
התיישבנו מאחד מבתי הקפה בנמל, אני ועוד כ-15 גברים ונשים שזה עתה סיימו כמעט חצי מרתון. "אנחנו דואגים ש-90% מהאימונים שלנו יסתיימו ליד בית קפה", אמר אריאל הלר, 43, ואני מהמרת שהוא לא צחק. "חבל שלא הצטרפת. היינו אוספים אותך מהבית. עברנו היום ברוטשילד, בנווה צדק, בטיילת. אני חושב שהיו היום קרוב לארבעים משתתפים".
לגווין ולאריאל היסטוריה ספורטיבית ואתגרית מרשימה. לאחרונה השתתף גווין בטראנסאלפ, מרוץ המתקיים באלפים. לא רק שהוא מתאמן שוב למרוץ הבא, הוא גם פתח יחד עם שותף אחר, הראל נחמני, קבוצת אימונים ייעודית לכאלה ש"עשו כבר הכל". מדובר במרוץ שאורכו כ-320 קילומטר אותם גומאים המשתתפים בשמונה ימים. תעשו את החשבון לבד. מחנות האימונים שלהם מתקיימים בשטחים הרריים ברחבי הארץ. אבל אני באתי לפגוש את "האנשים הרגילים", אלה שמסתפקים כולה במרתון ובמישורים העירוניים.
רונן מנדל, שהצטרף לפני שלושה חודשים לקבוצה, חגג לא מזמן את יום הולדתו ה-50. "עד לפני שנה וחצי לא הייתי רץ מאה מטר. הבוקר סיימתי 14 קילומטרים".
- משבר גיל 50?
"לא. רק החלטתי שאת יום ההולדת אחגוג בטריאתלון. זה קשור גם למשבר אישי שעברתי. התגרשתי. הפנאי שלי היום מוקדש לספורט. טריאתלון ספרינט כבר עשיתי, ורשימת המטלות שלי לשנה הקרובה ארוכה. לא מזמן נסענו לעודד את חברי הקבוצה שהשתתפו בתחרות חצי איש הברזל. הצטערתי שנסעתי. היה קשה לראות אותם מגיעים לקו הסיום ולא לקחת חלק בחוויה. אחר כך שאלתי את גווין אם יש סיכוי שתוך שלושה חודשים אהיה בכושר מספיק לתחרות הבאה".
רן גרודצקי, מנהל קרן השקעות בן 47, רגיל שמרימים גבה למשמע גילו ("למה? בן כמה אני נראה לך?"). הוא התחיל לרוץ בסביבות גיל 40. "נו, משבר הגיל, את יודעת".
- ענית עוד לפני ששאלתי.
"ברור שזה בגלל זה. אבל מה שהכי יפה זה שכשאני יוצא לאימון בחמש וחצי לפנות בוקר, אני פוגש את הבן שלי, תומר, שבדיוק חוזר הביתה מבילוי".
כתבות
ני"ע
