מלחמות גנרלים

בבת-אחת נקרע בפנינו צוהר למערכת האטומה והסגורה בדרך-כלל של ההתנהלות בלשכות הבכירות בישראל. גילוייו של עוזי ארד על מחול השדים שהתחולל סביבו, איתו ובלעדיו, באקווריום השקוף של לשכת ראש הממשלה; ודוח מבקר המדינה על יחסי אהוד ברק-גבי אשכנזי - מציירים תמונה עגומה ומדאיגה.

שרי אריסון יצאה פעם בקמפיין "השלום הוא בתוכנו". 72 השעות האחרונות מלמדות, למרבה הצער, כי המלחמה היא בתוכנו ולאו דווקא בינינו לבין אויבינו.

בשני האירועים מעורב מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, ועמו ראש חטיבת הביטחון במשרד מבקר המדינה, האלוף (במיל') מנדי אור.

לפני שנכנסים לניתוח הממצאים הקשים העולים מדוח המבקר, צריך להביע הערכה על העובדה שצוות זה לא השאיר "טאבו" בממסד הישראלי והשכיל לחדור באזמל מנתחים עד לנבכי הנבכים של הנושאים הנבדקים. בשתי הפרשות היה המבקר גורם דומיננטי ומשמעותי, ולא פלא על כן - כך על-פי ארד - שראש הממשלה ראה בו גורם עוין שצריך לחשוש מפניו.

פרשת בועז הרפז חשפה מציאות ידועה, אבל כזו שהלכה והחמירה בהיקפה ובעוצמתה. בין לשכת הרמטכ"ל ללשכת שר הביטחון קיים מתח מובנה. הוא נובע מהמפגש בין השר - האיש הבכיר במערכת הביטחון - לבין הרמטכ"ל - האיש החזק במערכת הזאת ולמעשה בישראל כולה.

יצוין כי מפקדו של צה"ל אינו שר הביטחון אלא ממשלת ישראל, והיא במליאתה או בהרכביה האחרים מקבלת את ההחלטות הגורליות המוטלות עליו, כולל את מינוי הרמטכ"ל עצמו.

תפקיד המפתח של הלשכות

לרשותם של הרמטכ"ל ושל צה"ל עומד נתח התקציב הגדול ביותר, משאבי כוח-אדם עשירים, הן בצבא הסדיר הן במילואים, היררכיה שמאפשרת לרמטכ"ל להוציא את מדיניותו ואת הוראותיו לפועל, ומעל לכל - יוקרה ציבורית ללא גבול.

העם אוהב את הצבא בכל עת ובכל תנאי. הקשר הדדי, עמוק ומחייב. הרמטכ"ל נישא על גלי אהדה שמעוררים את קנאת האיש הבכיר במערכת. אהדה זו כמעט אינה תלויה בדבר.

אפילו בימים שבהם הצבא כשל בהשגת מטרותיו, כלומר ניצחון במלחמה, עדיין הציבור מטעמים מובנים מעניק לו מנת חסד מחודשת ומאמץ אותו אל לבו. לא פלא שמרבית הרמטכ"לים, במיוחד ב-30 השנה האחרונות, בחרו בקריירה פוליטית מיד לאחר שירותם הצבאי. חלקם הצליחו יותר, חלקם פחות. אולם הפיתוי רב. נראה כי גם גבי אשכנזי שוקל ללכת בדרך זו.

זוהי הקרקע שבה זרועים מראש זרעי המריבה ושבה צומחות בהדרגה גם המחלוקות, העקרוניות והאישיות, שהזינו את מלחמת הלשכות. מכתב הרפז הוא הדוגמה הבולטת והמעוותת, אבל יש כמובן דוגמאות רבות אחרות שהציבור אינו מכיר ויודע, למשל, בתחום המינויים בדרגות הגבוהות - עוד נושא שמבקר המדינה עסק בו בשנים האחרונות.

בעניין הלשכות חשוב לציין כי יש להן תפקיד מפתח במערכת יחסים זו. אם בראשן עומדים עוזרים סבלניים וענייניים, אפשר לאתר את נקודות המחלוקת ואת מוקדי התבערה מראש וליצור עבודת מטה משותפת שבה יהיה רב המוסכם על השנוי במחלוקת. תקופות כאלה חוויתי כשעבדתי במחיצתם של שרי הביטחון ארנס ורבין וגם לצדו של הרמטכ"ל דן שומרון.

בידיהם היכולת לקבוע כללים

אולם אפשר גם אחרת, כפי שראינו עתה. המבקר הצביע - ובצדק - על כך שהלשכות התסיסו את הרוחות והגבירו את המחלוקות. עדיין אין זה פותר את שני האישים המרכזיים מן האחריות שלהם לאש שבערה בקומה ה-14 בקריה.

למרבה הצער, אינני רואה דרך להסדיר באופן נורמלי - יותר מאשר הדברים מוגדרים כיום - את יחסי שר הביטחון והרמטכ"ל.

המבחן נוגע יותר לאישיותם של שני השחקנים המרכזיים במערכת הביטחון. בידיהם היכולת לקבוע כללים של שיתוף-פעולה, פתיחות ונאמנות - או לחלופין להתעמת באופן שיטתי, עד כדי כך שעימותים אלה הופכים לנחלתו של הציבור כולו.

אם הרמטכ"ל מתמנה על-פי המלצת שר הביטחון ובתקופת כהונתו, יש יותר יסוד להאמין כי הקדנציה המשותפת תהיה רגועה. אולם היו כבר דוגמאות אחרות שבהן נעכרו היחסים לאחר תקופה קצרה של הרמוניה.

הנזק העיקרי שנגרם מקרבות הלשכות הוא פגיעה באמינות המערכת ובמעמדה הממלכתי.

מדינה שדורשת מצעיריה לשרת שירות חובה מפרך ומסוכן, מדינה שקוראת לדגל אחת לכמה שנים את אזרחיה, מלבישה אותם מדים ושולחת אותם לחזית, מדינה כזו אינה יכולה להרשות לעצמה מלחמות גנרלים בסדיר או במילואים.

הציבור רואה, שומע ומפנים. הוא יבוא חשבון עם כל מי שלדעתו אינו מגויס ממש כמוהו לביטחון המדינה.

הכותב הוא ד"ר לתקשורת ולמדע המדינה וחבר כנסת סיעת קדימה.