מזל טוב מגיע לעיתונות הספורט הישראלית, שנזכרה הבוקר לשרבט כמה מלות גנאי לקהל הכי מסוכן, הכי חסר גבולות והכי צבוע במגרשי הכדורגל שלנו; זה של הפועל תל אביב.
סוף סוף אפשר להניח בצד את הבולשיט שמתאר את מאבקם של האוהדים האדומים בבעלי הקבוצה, אלי טביב, במונחים של לוחמי חופש נעלים, המבערים נגע היסטורי בשם איזו דמוקרטיה מועדונית ערפילית. סוף סוף מתחילים, קצת, לדבר כאן עליהם כפי שהינם: אלפי אנשים המרגישים שהכול מותר, שאיבדו שליטה, שהיו חתומים אתמול בסיום הדרבי על מפגן מביש ומפחיד של אלימות.
יש בעולם הזה סודות גדולים יותר מהידיעה שהרוח הגבית לאוהדי הפועל באה, בחלקה הגדול, מהעיתונות, שרבים מפעיליה, כמה מפתיע, אוהדים ממש את הקבוצה הזו. המאבק נגד טביב התקבל בהבנה גדולה בתקשורת, בדיעבד - גדולה מדי.
מה שמתחיל בשלטים ונמשך בעשרות אלפי מילים חמות, עם עוד כמה רימוני עשן בתווך שאיש לכאורה לא יודע מי השליכם - ובכן, מומנטום כזה לא יכול להסתיים בגבולות ההגינות או הטעם הטוב. תמיד יהיו מי שיפרשו את התמיכה חסרת האחריות הזו לא נכון, ויעברו לשלב הבא. הקללות שספג טביב עם כניסתו לבלומפילד אתמול, לפני תחילת המשחק, היו בבחינת נורה אדומה בוהקת. אחר כך באו ההפסד במשחק, תצוגת שיפוט הזויה של מנשה משיח ובזבוזי הזמן של שחקני מכבי - והכל התפרק. כולל אביחי ידין.
עכשיו, כיאה לג'ונגל שבו אנו חיים, תיפתח תחרות לאומית מי יציע עונש חמור יותר להפועל תל אביב, שחקניה ואוהדיה. הכול, כמובן, בשם השאיפה לשלטון בחוק. בתחרות ישתתפו מן הסתם לא מעט עיתונאים שתמכו, עד אתמול בערב לפחות, במאבק "הצודק", "הלגיטימי" ו"הראוי" נגד טביב. בתקשורת הישראלית לא נוהגים להסתכל אחורה: מה שהיה - היה ועכשיו החובה היא לצקצק בשפתיים ולכתוב כי "מגיע להם עונש חמור". מה שנכון, כמובן, אבל מאוחר כרגיל.
נקודת אור אחת קיימת, בכל זאת, באירועי בדרבי: הקהל של הפועל לא יוכל עוד להמשיך להסתתר מאחורי כל דורשי טובתו, בתקשורת ובעסקנות הספורט. שירי השואה עברו בדממה יחסית, כך גם הבובה בדמות בנו של מאמן השוערים, שירי הנאצה והגזענות נגד בית שאן וכמובן גם הקביעה - הלגיטימית, אלא מה - כי הקבוצה מייצגת רק את עצמה באירופה, לא את מדינת ישראל.
טוב שקרה מה שקרה אחרי הדרבי; וטוב שזה נגמר בלי הרוגים. היתה כאן דינמיקת המונים שעלתה, לדעתי, על המסלול הבטוח לפגיעה מהותית, קריטית, אולי גם סופנית, במישהו. וטוב יהיה, גם מבחינת אוהדי הפועל הפרועים, אם בא הרגע שבו מישהו ירים יד גדולה ויעצור אותם.
השאלה, כמובן, מי מסוגל. לוזון? משיח? טביב? הכדורגל הישראלי טובע באנשים שבינוניות היא מחמאה אינסופית בעבורם. אפשר היה אולי להתנחם בידיעה שהחל מאתמול, האחריות גלשה מעבר לתחומי המגרש שלהם.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
