הרפורמה הווירטואלית של השר

ההודעה שמסר אתמול (ב') שר התחבורה, ישראל כץ, בדבר רפורמה חד-צדדית ברכבת ישראל אינה מבשרת בהכרח על "מהפכה" כפי שבישרו חלק מהכותרות, אלא יותר מכול על חזרה לנקודת האפס: המדינה מול ועד העובדים, ועד העובדים מול המדינה. איש כבר לא סופר איזה סיבוב זה הפעם.

בשבועיים האחרונים נרשמה דווקא פריצת דרך בשיחות, לאחר שיו"ר ההסתדרות עופר עיני ויו"ר הרכבת אורי יוגב גיבשו מתווה מוסכם לרפורמה, אלא שוועד העובדים העלה כמה הסתייגויות ברמת המיקרו, שהספיקו לכץ כדי לשבור את הכלים. אפילו יומיים נוספים של משא ומתן הוא סירב להעניק. גורמים שלקחו חלק בשיחות המו"מ בין הצדדים אמרו אתמול ספק בצחוק ספק ברצינות גמורה: "כבר אין לנו מושג מי משוגע יותר, ישראל כץ או גילה אדרעי".

בהסתדרות משוכנעים שכץ רצה לפוצץ את המו"מ הזה, מתוך הנחה כי דעת הקהל הציבורית אוהדת יד קשה מול ועד הרכבת. מספיק להתבונן בטוקבקים שקוראים לשר: "אל תישבר, העם איתך". בסביבתו של כץ, לעומת זאת, משוכנעים כי לא הייתה לו ברירה, שזהו הוועד שמתעקש לפוצץ כל הסכם, ולכן לא היה עוד טעם להידברות.

במרכז ההכרזה החד-צדדית של כץ עומד יישום ההסכם שנחתם באחרונה עם החברה הקנדית בומברדייה, שלפיו האחרונה תתחזק את כל הקרונות החדשים שיגיעו בקרוב אל הארץ, בעוד שעובדי הרכבת יתחזקו רק את הקרונות הישנים. כשהישנים ילכו ויגססו, יגסוס לו גם מערך התחזוקה של רכבת ישראל. ההחלטה הזו היא היפוכו של הסיכום העקרוני בין עיני ליוגב, שלפיו בומברדייה תתחזק רק את הקרונות הישנים ו-30% בלבד מהציוד שקשור לפרויקט החשמול העתידי.

במצב נורמלי, החלטה כזאת של כץ הייתה מביאה לשביתה מוחלטת ברכבת שתי דקות בלבד לאחר מסיבת העיתונאים שכינס אתמול. העובדים אפילו רשאים לעשות זאת על פי החלטת בית הדין האזורי לעבודה מלפני שבועיים. והנה, הפלא ופלא, דממה. לא שביתה ולא עיצומים. כץ לא יכול להגיד "אמרתי לכם", ואמצעי התקשורת לא יכולים לחגוג עם תמונות של יו"ר הוועד אוכלת פלאפל. הרי שביתה הייתה משחקת בדיוק לידיו של כץ, ומישהו בוועד סופסוף הבין את זה.

מלחמה קרה על גב הציבור

לכאורה, כץ צריך להיות מרוצה. גם הכריז על רפורמה חד-צדדית וגם קיבל שקט מהוועד. אלא שהוועד לא באמת מוכרח לפתוח בשביתה כדי לטרפד את הרפורמה. ברוכים הבאים למלחמה הקרה: הציבור ימשיך לעלות על הרכבות באין מפריע, אולם עובדי בומברדייה לא ידרכו במוסכי הרכבת. זה מאוד פשוט: ההסכם שעליו חתמה הנהלת הרכבת עם אותה חברה למיקור חוץ, שכבר החלה בגיוס כמה עשרות עובדים, קובע כי במשך כשנתיים תמימות יועסקו עובדי בומברדייה בתוך מוסכי הרכבת, עד להקמה של מוסכים נפרדים. אם עובדי הרכבת לא יאפשרו להם להיכנס, ההסכם הזה לא שווה דבר. בצורה הזאת, עובדי הרכבת יוכלו לטרפד סעיף אחר סעיף ברפורמה הווירטואלית שעליה הכריז אתמול שר התחבורה.

הצ'אנס היחיד שלו זה לחכות לשעת כושר מתאימה - השבתה פראית שתייצר אותה לגיטימציה למהלך האולטימטיבי מבחינת רבים במשרדי התחבורה והאוצר: סגירה של החברה ופתיחתה במתכונת מחודשת. גילה אדרעי כבר הוכיחה שאין לה הרבה גבולות, וכץ מצדו הוכיח שהוא יודע להיות אלים לא פחות, בדרכו שלו. כפי שהעניינים התגלגלו עד היום, יש סיכוי שגם בעתיד ציבור הנוסעים ימשיך לסבול.

אבל יש גם תרחיש נוסף: בתוך כשבועיים-שלושה עשוי להצטנן מעט האגו של עיני וכץ, גילה אדרעי תתפשר על סעיף או שניים מההתנגדויות שהעלתה והשלישייה הזאת תחתום על הסכם שיעלה סופסוף את הרכבת על הפסים. זה התרחיש הכי פחות אהוב על חסידי ההפרטה או ההשבתה, אבל זהו התרחיש הטוב ביותר מבחינת ציבור הנוסעים ברכבת.

 רפורמה

הרבה נאמר על גילה אדרעי. כמעט כל מה שנאמר, נכון. היא מתנהלת בכוחנות, בטיפשות, מסרבת לספור עד עשר וגורמת נזק דווקא למי שהעבודה המאורגנת בנפשו. אבל דבר אחד קשה לקחת ממנה: אותה לא קונים בכסף.

בניגוד לוועדים אחרים שהסכימו להפרטה מוחלטת תמורת תוספות שכר גבוהות ומענקים לעובדים הקיימים, אדרעי ניהלה מו"מ על עקרונות. גם עכשיו, אחרי שנפנפו לה בתוספות שכר של 25% ומענקים של 40 אלף שקל לכל עובד, היא התעקשה על סעיפים שמהותם שמירת כוחו של הוועד וצמצום צורות העסקה באמצעות קבלנים וחוזים אישיים. ו

זו עוד סיבה שמדינת ישראל כל כך אוהבת לשנוא אותה.